במסגרת פסטיבל צוללן המאגד מופעי מחול ופרפורמנס בעלי קול בולט וייחודי מהארץ ומחו"ל, ראיתי את המופע הזה בתיאטרון ענבל (סוזן דלל) .
המופע בבכורה כאן בישראל הוא של ליג'יה לואיס, רקדנית וכוריאוגרפית עטורת פרסים נחשבים עבור עבודותיה, אשר מקיימות קשרים הדוקים עם אמנות והוצגו במוזיאונים ובתיאטראות נחשבים ברחבי העולם, בהם גם ה-TATE Modern הלונדוני. הכוריאוגרפיה שלה בוחנת את הממדים החברתיים של הגוף, כאשר מופע זה הוא השלישי בטרילוגיה "כחול", "לבן" ו"אדום". ביצירה זו משתמשת לואיס בצבע האדום למחשבות על אהבה וזעם. היצירה נעה בין שני מישורים: הגוף השחור והקופסה השחורה ומדגישה את מערכת היחסים שבין הגוף ובין החלל שמכיל אותו.
החוויה שלי מחולקת לשתיים, אחת המחול שמבוצע על ידי שלושה רקדנים שחורי עור הבוחנים את גבולות הבמה, המרחב והכח, כך שבמחול הם בוחנים את גבולות המתחם והיחסים שבין הגוף למרחב. יש על הבמה מאבקי כח (ממש האבקות) טיפוס לגובה וגילגול שרשרת אורכית עד שנדמה לך שהם נופלים מהבמה. המחול אינו more of the same , הוא בהחלט יצירה מקורית עם הרבה מחשבה מאחוריו.
ליג'יה לואיס פועלת בברלין, עוסקת ברגש, אמפטיה וחושניות ובכוראוגרפיה שלה בוחנת את הממדים החברתיים של הגוף וזה בהחלט מה שקרה על הבמה.
מאידך החוויה שלי כצופה הייתה מאוד נחותה ולא מהמחול אלא מהתנאים הסביבתיים שהמנהל האמנותי אומר שהם חלק מהמופע: האולם היה מאובק, מחניק, מעורפל וחם ולא!! זה לא העשן שמפזרים על במות ואפילו שכן זה לא אמור לפגום בחוויה הוויזואלית של צופה שבעצם לא רואה את הרקדנים אלא דרך ערפל אבק סמיך.
צילומי התרשמות מהמופע
האולם מיושן מאד והעליה אליו היא במדרגות.
רעיון וכוריאוגרפיה: ליג'יה לואיס | ביצוע: קורי סקוט-גילברט, טיראן ווילמז, הקטור ת'מי מנקלה
לאולם הזה לא אגיע עוד!
לגבי הפסטיבל עצמו
נושא הפסטיבל השנה: PrimiTV. בעיצומו של העידן הדיגיטלי ופלגנות מצד שלטונות העולם, פסטיבל צוללן מציע בחינה מחודשת של מעמד המחול כאמנות "פרימיטיבית", רעיון שנזנח בשיח העכשווי. הפסטיבל מציע לשקמו באמצעות המושג PrimiTV– המחול כ"מסך" עתיק בתרבות האנושית שחי עד ימינו, ומציע, לצד ההתבוננות ב"מסך", גם ראשוניות וקרבה בין גופים, מחשבות ורעיונות.