20 ביולי 2024 4:30
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

גרגרי חול – סרט אנושי על ילד, משפחה ועיירה נידחת

גרגרי חול – סרט אנושי על ילד, משפחה ועיירה נידחת

גרגרי חול מספר למעשה את סיפורו של דוד המספר בגוף ראשון על את החיים מסביבו והיחסים בין הוריו ובין הסביבה הקרובה. זה לא סיפור קל – אימו חולה בטרשת נפוצה, אביו מתוסכל ממצבו האישי ומעבודתו במפעלי ים-המלח וישנו ברקע גם דוד הגדול  שהוא ידיד נעוריה של האם והאהבה שם למרות  שנקטעה לא הסתיימה. יש גם בבית אח קטן שקשור מאד לדוד.

היו לי שנים בהן כתבתי סיפורים וגם שירים בכמה אתרים. בימינו האינטרנט  מחבר בין האנשים ומצמצם את המרחקים. אתה יכול לאמץ לעצמך שם אחר, דמות אחרת ואף אחד לא יבחין. כך דוד אימץ לו שם ושיגר סיפורים לרשת שזכו להצלחה. בעקבות  כך נוצרה חברה וקשר וירטואלי עם חבורה נערים במרכז הארץ כשאיש מהם לא ידע מיהו ושהוא מדימונה.

לשקר אין רגליים, אמא הייתה  אומרת. האם הלולאות האלו שדוד טווה סביב חייו ייפרמו ? מה יקרה במשפחתו כשאביו המתוסכל הופך לאגרסיבי ודוד ש"מבריז" מבית-הספר מה יהיה איתו?

הוא הולך ומסתבך בשקריו, כשמצד אחד הוא מפחד לאבד את חבריו החדשים מהאתר ומהצד השני הוא פוחד להיחשף על ידי משפחתו. 

המצב שדוד נקלע אליו מערער את המרקם העדין של המשפחה והם נאלצים לעבור תהליך של התפכחות. אימו איריס, ששקעה עמוק במחלתה ובבעיותיה, מנסה יחד עם אהוב נעוריה שחוזר אט-אט לחייה, למצוא דרך לגאול את עצמה ואת ילדיה, בעוד אביו מנסה להבין את מקומו.

 



בימאים: גיתית כבירי, יהל כבירי

הופק בעזרת: קרן הקולנוע הישראלי

הפקה – לילה סרטים ונורמה הפקות

מפיקים –  אסף אמיר, איתי תמיר

תסריט – גיתית כבירי

צילום – בועז יונתן יעקב

עריכה – איילת עופרים

במאי אנימציה: שריאל קסלסי

 

שחקנים: שני כהן, יוסי מרשק, אורי פפר, לוסי אהריש, יונתן להב ויסברג,

שירז אדרי.

ישראל 2022. עברית עם כתוביות לעברית. 90 דקות.

הפצה סרטי נחשון בע"מ.

 

החל מן ה 20 ביולי בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.

 

 

דברי הבמאים על הסרט ועל דרך העבודה

גיתית: לפני כעשר שנים, עברתי תאונת דרכים לא פשוטה שבעקבותיה נאלצתי לרדת מהשביל הראשי של חיי ובפעם הראשונה מזה שנים רבות, נעצרתי והתבוננתי על עצמי ומשפחתי.

העצירה הזאת שנכפתה עליי באמצע החיים גרמה לי לבחון את כל חיי מחדש. שאלתי הרבה שאלות על בחירות בחיים וההשלכות שלהם על הקרובים לנו. הבטתי לפחדים שלי ישר בעיניים, הפחד הגדול שלי היה לשקוע לתוך הקשיים הפיזיים ולהתדרדר לדיכאון. אני עצמי גדלתי כילדה הורית והפחד לגזול את הילדות מילדיי בגלל חוסר התפקוד שלי היה גדול מאוד, מתוך זה דמותה של איריס החלה להתגבש בי.

במקביל, התגברה בי תחושת ההחמצה. הבנתי שהשנים חלפו והמסלול שהחיים הובילו אותי אליו רחוק מאוד מכל מה שחלמתי עבור עצמי, הרגשתי שבמידה מסוימת התאונה והנכות שבאה בעקבותיה יכולים להיות הזדמנות להפוך את חיי חזרה ולהחזיר אותי אל חלומותיי אבל שאלת המחיר עבור משפחתי הייתה קשה.

 

יהל: לא הרבה זמן לפני כן, כשהייתי בן 11 בערך, נרשמתי לפורום באינטרנט בשם HPortal. בפורום היו עשרות, אם לא מאות בני נוער, מגיל 10 ועד 18, שכתבו סיפורים, שיתפו מחייהם ומצאו אחד בשני חברים קרובים. בגיל 13, בידיעת הוריי ובליווי חברה מהאתר שגרה לידי ושימשה, בשביל להרגיע את ההורים, כבייביסיטר, התחלתי לקחת גם חלק במפגשים של הילדים מהפורום. היינו נפגשים בתל-אביב בכל אחד מהחגים, ובפרט בכנסי מדע-בדיוני ופנטזיה. אמא שלי, דרך הדחף הדוקומנטרי שלה, התאהבה באתר הזה מיד, ודרך העיניים והאוזניים שלי גמעה כל פרט, הנער הדתי הלהט"ב שהסתיר את משיכתו המינית מהוריו ואת משפחתו הדתית מחבריו באתר; הנער מהפריפריה שאף פעם לא היה לו כסף להגיע אבל תמיד היה מאחל בהצלחה לכולם ועוד.

 

גיתית: הם היו חבורה צבעונית של ילדים שהכתיבה היוותה עבורם כלי ריפוי וגם מקום להתחבא בו, לברוח אליו. במשך כמה שנים צפיתי בהם ובסיפוריהם. אמיתיים או בדיוניים, כולם העידו משהו על נקודת מבטם, על חייהם ועל חיי משפחתם. וככה, מתוך ההתבוננות על חיי וחיי משפחתי, דוד, איריס ומיכאל החלו להתעורר לחיים בדמיוני. הבחירה בדימונה הייתה טבעית עבורי, אמי ששירתה בעיר כמורה חיילת, החדירה בי אהבה גדולה וקשר עז למקום וכשהתחלתי לכתוב את התסריט הבנתי שהעיר המדברית הזאת, בה החול מכסה ומסתיר והסופות הם חלק מהחיים, הולכת להיות ביתם של גיבורי. 

היה לי חשוב ש- "גרגירי חול" יהיה קודם כל סרט ששואל שאלות שנוגעות לכל אדם באשר הוא אדם. כולנו, בכל שלב בחיינו הבוגרים נאלצים לקבל החלטות, להכריע בבחירות קטנות כגדולות, חלקן ישפיעו על כל מהלך חיינו וחיי משפחתנו. הבעיות שאיריס מיכאל ודוד מתמודדים איתם אומנם נדמות כייחודיות אך מנקודת מבטי הם אוניברסאליות. איריס "משתמשת" בטרשת נפוצה שהיא חולה בה כדי לברוח מהתמודדות ומאשמה. היא מסרבת לראות את סובביה כמו את עצמה. מיכאל "מעדיף" להרגיש קורבן של נסיבות. הפחד מלקיחת אחריות ומהמחיר שיצטרך לשלם כדי לשנות מסלול ולהגשים את חלומותיו, גורם לו לשקוע לתוך עצמו ולהיות אלים כלפי עצמו וכלפי משפחתו.  דוד שנמצא בשלב הראשון בחייו כבוגר, מביט בפעם הראשונה על הוריו וסביבתו בעיניים ביקורתיות. ככל שהעלילה מתקדמת כך גם ההבנה של דוד על מורכבות החיים מתקדמת. וכדי לחיות בשלום עם הבחירות של הוריו ושלו וההשלכות של הבחירות האלה, הוא, כמו כל בני האדם, מספר לעצמו סיפורים.

דומה  או נדמה לי שהסיום לסיפור קצר מדי. הסרט כה נוגע ללב שאתה לא מוכן לקבל את הסיום המפתיע והלקוני. הייתי רוצה משהו הרבה יותר חזק או מזעזע או מרגיע, כאילו נגמר התקציב וסיימנו.

במבט אחר הסרט מציג את המרחק והשוני בין מרכז הארץ לדימונה ועוד ערי פיתוח שבסוף העולם שמאלה  ואיך  נער מתבגר מרגיש שאם יכתוב שהוא מדימונה אז אף אחד אולי לא יקבל אותו.      את הפערים החברתיים והמרחקים הפיזיים האינטרנט צמצם והכל הפך לכפר גלובלי אחד.

 

שתפו את הפוסט!