עולם מפריד בינינו, סרט איטלקי אנושי על החיים בין תמימות למציאות
למעלה ממיליון צופים באיטליה!
קומדיה איטלקית מקסימה על רקע הנופים המהממים והמושלגים של חבל אברוצו
סרט המתרחש בכפר נידח באיטליה, שם החורף מושלג וקר כמו שאנחנו לא מכירים. בכפר הזה ובערים מסביב השולטות על המשאבים יש אוסף מעניין של טיפוסים. זה סרט אנושי שיש בו מהתמימות של המורה שנמאס לו ללמד ברומא ובכלל אין לו מושג לאן הוא מגיע פרט לחלומות שלו על טבע ופסטורליה והוא נתקל מהר מאוד בחיים הקשים בכפר וכן בפוליטיקה של אלו שמושכים בחוטים במחוז שכל רצונם הוא לסגור את בית-הספר ומצידם שהכפר יעלם מהמפה.
מישל הוא המורה, הוא מלמד עשרות שנים ברומא, שם נתן את הנשמה אבל הרגיש נרדף על ידי המשפחות. ברומא כשהוא החרים לילד את הסלולרי בו שיחק בשיעור, הילד קם, ניגש, לקח את הטלפון חזרה באומרו למורה "אבא שלי יכסח אותך". אבל בחבל אברוצו זה לא קורה, שם עדיין התלמידים תמימים ופונים בכבוד ל"מורה". הוא מרצונו למרבה הפלא מבקש לעבור ללמד בכפר הנידח. התושבים אינם מאמינים שיחזיק מעמד אבל הוא שורד את החורף, שורד את האינטריגות הפוליטיות ומתחבר לתלמידים ולרוב התושבים. הוא יחד עם אגנס סגנית המנהל מנווטים במרוץ למנוע את סגירתו של בית-הספר (כיוון שאין מספיק ילדים!) והפתרון כשלעצמו מדהים ומתאים למצב הגיאו-פוליטי בעולם.
הבמאי מכניס בתוך הסיפור הזה מומנטים ונושאים שונים, אולי כדי לתת בשר לעלילה ולהקל על הצופה להבין את הסביבה, לפעמים זה מעניין כי רוצים לראות איך אנשים חיים במקום נידח כזה ולפעמים זה שמאלץ.
אם מיליון איטלקים לא טועים אז כל אחד ייהנה בסרט הזה, אנחנו צפינו באיחור של שבוע, לא היו כרטיסים בהתחלה וגם לא יכולנו.
לטריילר:
צוות יוצרים
בימוי: ריקרדו מילאני
תסריט וסיפור: מישל אסטורי וריקרדו מילאני
צילום : סאברינו גוארנה
הפקה: מריו גיאנאני ולרונצו גאנגרוסה
שחקנים
מיקלה קורטזה: אנטוניו אלבנז
אנייזה: וירג'יניה רפאלה
נונציו: סרג'יו סלאטרלי
מריה אנטוניטיה: אלסנדרה ברבונטי
איטליה 2023, 113 דקות
איטלקית, תרגום לעברית ואנגלית
הפצה בישראל סרטי נחשון בע"מ
החל מ-15 באוגוסט בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ .
הערת הבמאי ריקרדו מילאני
הרעיון לסרט הזה התפתח לאחר שעקבתי לאורך שנים אחרי הערים הקטנות בהרי אברוצי.
ערים ועיירות שהתרוקנו מתושביהם והולכות וקטנות משלושת אלפים תושבים ועד ל 300 איש בלבד.
לפני מספר שנים ביקרתי בבית ספר נטוש כזה, היו בו רק ערמת שולחנות וכסאות וכמה מחשבים, עברה בי תחושה מאד לא נעימה של כיווץ בבטן.
יכולתי לראות את הכאב והאכזבה בעיניו של האיש שפתח לי את הדלת וערך את הסיור. מבט שהביע הבנה וקבלה בלתי נמנעת של המצב וקבלה שקטה. הביקור הזה היה לידתו של הפרויקט הזה.
הסרט כולו צולם באותו בית ספר אותו החזרנו לחיים, גם אם זה היה למספר שבועות בלבד.
לראות את הקהילות האלה אותם אנחנו נוהגים לכנות "איטליה האמיתית", נסגרות, אלה קהילות שאנחנו בעצם לא יודעים עליהן דבר. הבנתי כמה הם מודעים לשינויים הקרבים ובאים. גיליתי אזרחים ואנשי מנהלה שעושים מאמצים רבים ומחפשים פתרונות יצירתיים כדי למנוע את סגירת בתי הספר. בתי ספר רבים נצלו כדי לשמר את מה שנחשב עמוד השדרה של החברה שלנו בחינוך.
זה סיפור שקורה באלפי ערים קטנות בכל חלקי איטליה. אנחנו חייבים להילחם לעתיד טוב יותר למדינה. מי שיכול לנצח במאבק החשוב הזה אלו המורים וכמובן התלמידים.
ראיתי מורים שנוסעים 150 ק"מ ביום גם בימי גשם ושלג כדי למלא את התפקיד שלהם. אמנם גם כדי לשמור על העבודה שלהם, אבל בעיקר בשם מחויבות עמוקה ואמיתית לתפקידם כמחנכים.
ראיתי עיירות המגינות על החינוך, מתוך אמונה שזהו היסוד לכל קהילה.
עיירות המנסות לשרוד על ידי ניצול המשאבים שהאדמה מספקת.
עיירות שניצלו הודות למאמץ משותף של כל התושבים, כולל תושבים שהגיעו לפני זמן קצר למקום והפכו לחלק פעיל בפיתוחה של העיירה.
הם מתגברים על הקשיים ופועלים ביחד על אף דעות פוליטיות, הומניות ואידאולוגיות שונות.
אתה לא נוטש אף אדם מאחור, ממש כמו שעושות חיות הבר הממתינות שהחלש יותר יצטרף לעדר. זו תחושה של קהילתיות.
שמו של סיסידו ג'נטילה המכונה "ג'וריקו", חקוק על קיר בית הספר בו מתרחשת העלילה, הוא היה משורר ורועה צאן ואמר " מעלות יש לנו הרבה, שלום אין לנו בכלל".
אני רוצה להודות למפיקים שהאמינו בפרויקט. לצוות שלי שתמיד מלווה אותי גם בתנאים לא קלים. תודה לשחקנים שגרו חודשים בקהילה הזו, והתערבבו בכאב ובאירוניה שלהם.
תודה לכל הקהילה של אלטו סאנגרו שהסכימו שאספר את הסיפור שלהם, למרות שהסיפור הזה הועשר בנקודת המבט האישית שלי על החיים כמו שאני תמיד עושה.
וכתמיד אני לא בטוח לאיזה סוג ז'אנר הסרט הזה שייך. אני רק מקווה שהוא יגיע אל הקהל עם הכנות שלו ועם התשוקה שלנו.