המורה שהבטיח את הים
לדעתנו סרט חובה, דרמה מטלטלת שמהווה מסע כרונולוגי לתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היא עוסקת בהיסטוריה האפלה של ספרד, באירועים שהתקיימו בשנים 1939- 1936 תחת משטר האימים של גנרל פרנקו ושותפיו..
יש כאן סיפור בתוך סיפור ואולי עוד סיפור. ב-1935 מתקבל אנטוניו לעבודה כמורה בכפר קטן ומבודד בבורגוס, ספרד. הוא יוצר מערכת יחסים אינטנסיבית עם תלמידיו הצעירים, להם הוא מבטיח: לקחת אותם לראות את הים בפעם הראשונה בחייהם.
75 שנים מאוחר יותר, נכדתו של אחד התלמידים מגלה את הסיפור הנפלא שמסתתר מאחורי ההבטחה שמעולם לא קוימה.
זהו סרט אנושי מאוד, מומחז היטב ומעובד בתפאורה ובתלבושות באופן אוטנטי לתקופה. אנריק אאוקר בשיא של משחק מעולה מגלם את המורה אנטוניו בנייחס. הגישה החינוכית שלו לתקופת הסרט הייתה חריגה לתקופה בה הוא חי, השמרנים והכנסייה לא ראו זאת בעין יפה. אבל הוא היה נאהב על ידי התלמידים ואפילו הכניס מכונת דפוס לבית הספר מכספו, הצליח להכניס חינוך לידע ולביטוי עצמי כאשר ממול הכנסייה עושה הכל כדי להכשילו.
בחלק אחר של הסיפור אריאדנה (לאיה קוסטה) הנכדה של אחד התלמידים מחפשת את הסבא רבא שלה. ההתמסרות שלה למשימה, הנחישות והמחקר בלתי מתקבלים על הדעת אבל היא עושה זאת וחושפת לעיני הצופה את קברי האחים שנרצחו בהפיכה, תוך החיפוש שלה מתגלה כל הסיפור על הכפר והמורה.
האם היא תצליח במשימה זאת – תצטרכו לראות בסרט.
טריילר : https://youtu.be/dbV9iLTt57o
צוות אמנותי
בימוי: פטריסיה פונט
תסריט: אלברט וידאל
מבוסס על ספרו של פרנססק אסקיבנו.
צילום: דוד ויידפרז
מוסיקה: נטשה אריזו
שחקנים
אנטוניו בנייחס: אנריק אאוקר
אריאדנה: לאיה קוסטה
צ'ארו: לואיזה גוואסה
ספרד 2023, 115 דקות
ספרדית תרגום לעברית ואנגלית
הפצה בישראל סרטי נחשון בע"מ
החל מ-27 בפברואר בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ.
מבוסס על סיפור אמיתי
הסרט צמח מתוך סיפורו האמיתי של אנטוניו בנייחס, מורה מטרגוניה, שלפני מלחמת האזרחים בספרד, נשלח ללמד בבית ספר בבנאולוס דה בורבה, כפר קטן במחוז בורגוס.
זהו גם סיפורה של אריאדנה, אישה המחפשת אחרי שרידי גופתו של סבא רבא שלה, שנעלם בזמן המלחמה.
זהו סיפור המחבר אנשים רבים בספרד, שעדיין מחפשים אחרי קרוביהם האבודים וסיפור המחבר בין הדורות.
הסרט שוזר בין שני קווי עלילה. הוא עוסק בזיכרון ובחשיבות שאירועים היסטוריים לא ייבלעו בתהום השכחה.
הסיפור של אריאדנה מאיר את סיפורן של משפחות רבות המחפשות את יקיריהן הקבורים ללא שם בקברים המוניים, בעוד שדמותו של המורה היא מחווה לכל המורים הרפובליקנים הספרדים בסיפור מלא רגש ועוצמה.
הערת הבמאית פטריסיה פונט.
אני משלבת בין סיפורו של המורה, המתרחש בשנת 1935 ומבוסס על אירועים אמיתיים, לבין סיפורה של אריאדנה, המתרחש ב-2010 והוא בדיוני. דמותה של אריאדנה מייצגת את צאצאיהם של אלה שנעלמו. המסר שאנו מעבירים הוא שמה שהתרחש בעבר גורם לפצע ולכאב שהוא בין דורי .
אני מקבלת את התזה הקובעת שאנחנו יורשים את הכאב של אבותינו.
אריאדנה גדלה בבית של סבה ושל אמה, בית של שתיקות וטאבואים. היא הפכה לאישה שברירית, הסובלת מהתקפי חרדה. סבה סובל כעת מדמנציה והוא אינו מסוגל להסביר את אירועי ילדותו ומדוע בחר שלא לדבר.
הסיפור סובב סביב זיכרון, גם על איבוד הזיכרונות וגם על הצורך לשמר אותו.
כל עולמה של אריאדנה מוקף במוות ושכחה והוא מנוגד לעולמו של המורה אנטוני: אידאליסט ונלהב, למרות התהפוכות המתרחשות בקרב האנשים איתם הוא חי ועובד. הוא מלא חיים ומוקף בילדים ובתקוה.
אלו שני סיפורים שונים באותו סרט והייתי צריכה למצוא את הדרך בה הם יתקיימו ביחד.
פטריסיה פונט
במאית ותסריטאית מברצלונה. בשנת 2015 זכתה בפרס הגויה על סרט קצר. מאז ביימה מספר סדרות לטלוויזיה הספרדית וסרט באורך מלא.
פרטים על ההפקה
קבר האחים המופיע בסרט הוא העתק מדויק של קבר האחים בבורגוס . בור של 24 מטר נחפר באותו גודל ו-104 הגוויות שנמצאו בו סודרו באותו סדר בדיוק. מכיוון שהקבר המקורי נחפר במשך מספר עונות בשנה כדי לקבור גופות נוספות, נעזרה ההפקה בפרנסיסקו אקטבריה, אותו אנתרופולוג פורנזי מומחה, שפיקח על חפירות קבר האחים בשנת 2010. הוא גם מופיע בסרט עם כמה מאנשי הצוות שלו. המפה של הקבר המופיעה בסצינה, היא אותה מפה בה הם השתמשו.
הנוף והרקע
הנוף בבורבה הוא מאד ייחודי לכן היה חשוב לצלם שם. הסיפורים בעבר ובהווה חולקים בכמה מקרים אותם מקומות – כמו הכפר, בית הספר וביתו של המורה. ברגע חשוב של הסרט שתי הדמויות אריאדנה ואנטוניו, מגיעים לנקודות תצפית ממנה נשקף הנוף המרהיב של בורבה.
צילמנו גם בעיר בריבסקה, שהיתה עיר חשובה למורה. בסצינה מסוימת חוצה אריאדנה את הכיכר הגדולה של בריבסקה וחולפת על פני הקיוסק המפורסם שלה. מקום בו המורה צולם עומד לפני הקיוסק. הגלויה עם התמונה של המורה, מופיעה בכותרות הסיום של הסרט.
צילום המורה עם התלמידים
הצילום מבוסס על סיפור שסיפרו התלמידים האמיתיים בעצמם באחד הספרים שפרסמו. זו היתה חוויה כל כך חשובה עבורם, עד שהם כתבו על כך. התמונה המקורית מופיעה בסוף הסרט. שאר התמונות המופיעות צולמו על ידי הצלם סרג'י בנרל בשנת 2010, בימים שבית הספר ננטש. בית הספר הפך למוזיאון המנציח את פועלו של המורה אנטוניו בנייחס.
הנעלמים
כפי שמצוין בסופו של הסרט, ניתן להעריך היום שכ- 12,000 איש נעלמו במהלך מלחמת האזרחים ולא ניתן להעריך במדויק את מספרם. הערכות רבות קובעות שאותם אלפים רבים שנעלמו, לא ידוע מקום קבורתם ובחלוף השנים נעשה קשה יותר ויותר לאתר קברים ובעיקר לזהות גופות.