בכל קונצרט של התזמורת הקאמרית הישראלית אני מופתע מחדש גם מהיצירות שמנהליה בוחרים וגם מהנגנים. טוב, שני מלחינים שונים זה מזה עם יצירות מעניינות, לא תמיד מוכרות אולי אבל הנגנים, הסולנים גם הם מעניינים לא פחות. כי מה עושה את התזמורת לייחודית אם לא הנגנים שלה? ובמה היא שונה מתזמורות אחרות אם לא בנגנים שלה?
הפעם הופיע הסולן האורח בוריס גילטבורג, פסנתרן ישראלי עם קריירה בינלאומית שזכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים (תחרות רובינשטיין, תחרות המלכה אליזבט), אחד הפסנתרנים המוערכים בארץ ובעולם שהיה במרכז הבמה כמובן.
לצידו החצוצרן אבישי בן-חור שהפתיע בנגינה בקונצ'רטו של שוסטקוביץ.
ועוד נגן שמשך את תשומת לבי הוא הכנר הראשון בקונצרט, זה קובי רובינשטיין. זאת בנוסף לשאר הנגנים ומי שמכיר כבר את הביקורות שלי אני תמיד מפרגן לנגניות האבוב וחליל הצד שבולטות בביצועים.
התכנית:
דמיטרי שוסטקוביץ' – (1975-1906) סימפוניה קאמרית בדו מינור, אופ׳110a
וולפגנג אמדאוס מוצרט – (1791-1756) קונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 24 בדו מינור, ק׳ 491
הפסקה
דמיטרי שוסטקוביץ' – קונצ׳רטו מס׳ 1 לפסנתר, לחצוצרה ולתזמורת כלי קשת בדו מינור, אופ׳ 35
מוצרט סימפוניה מס׳ 36 (סימפוניית ״לינץ״) בדו מז׳ור, ק׳ 425
אריאל צוקרמן, מנצח
בוריס גִילְטְבּוּרְג, פסנתר
אבישי בן-חור, חצוצרה
דמיטרי שוסטקוביץ' (1975-1906) סימפוניה קאמרית בדו מינור, אופ׳110a
כלי קשת בלבד.
בספטמבר 1960 היה דמיטרי שוסטקוביץ בן 54 וביקש להצטרף למפלגה הקומוניסטית, אבל לא ממש מרצונו. בתקופה זו המשטר של היו"ר החדש, ניקיטה חרושצ'וב, היה פחות מדכא, בעקבות הלחצים של המפלגה הקומוניסטית הסכים בסופו של דבר שוסטקוביץ', אך באופן פרטי עלתה לו ההחלטה ביוקר. וייתכן והיצירה הרביעייה השמינית (ה"מקורית" של הסימפוניה הקאמרית) מכילה עדות מוסיקלית למאבקיו הפנימיים באותה עת. הלחצים על שוסטקוביץ' היו עצומים. חרושצ'וב השתוקק לזכות בתמיכה של חברים מובילים באינטליגנציה הסובייטית. היתה זו הפיכה גדולה בשבילו לשכנע אמן במעמדו של שוסטקוביץ' להצטרף למפלגה – אישור פומבי למדיניותו ולהישגיו שירשימו את העולם.
היצירה נוגנה על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית ב- 30 לינואר (ו -31) שבוע בו העולם ציין את יום השואה הבינ"ל, לא סתם נבחרה יצירה מצמררת ומלנכולית זו לביצוע ולא במקרה. שוסטקוביץ כתב את הרביעייה השמינית במהלך ביקור במזרח גרמניה ביולי 1960 בהשראת רגשות האימה של המלחין מול ההרס של המלחמה בדרזדן. והמוסיקה מוקדשת לקורבנות המלחמה והפאשיזם . נכון שגם מייחסים אותה לכל הרוסים: "מותשת מקשיי הכלא" והכנה שלו עצמו לפרידה שלו מהחיים אבל ההשפעה של המראות של ההרס הביאו אותו למעשה לכתיבת יצירה זו.
חייב הייתי הקדמה זו שכן מי ששומע את היצירה שנפתחת בכלי הקשת בנגינה עגמומית כאשר הכנר הראשון נותן את הטון והגוון, סולו נעים ועצוב בליווי קל של המיתרים, נעימה מלנכולית, לרגו שיש המציינים שבנית המנגינה יוצרת את האותיות, מייצג את האיות הגרמני של "DSCH". המוזיקה בפרק זה טראגית ואכזרית, הקונטרבסים והצ'לות מאפיינים זאת יפה ואז היא הופכת נועזת והכינורות מנגנים במלוא המרץ אלגרו מולטו. אתה חש נרדף בריצת אמוק ולא מספיק להדביק את הקצב, הקשתות מונפות והמנצח ממריץ ומתאמץ. פרק נועז ונמרץ.
הפרק משתנה לאלגרטו מקסים ושוב הכנר הראשי מרגש את המאזינים, הכינורות המלווים בסוג של עוצמה חוזרים על הנושא של הפרק בעוצמות משתנות תוך הכנסת מנגינה אולי קצת יהודית של הסולן ושוב ה"צרחות" הדרמטיות של הכינורות.
ואז פרק הלארגו שוב עם המלנכוליה והנגינה "אחורה" במיתרים שמצמררת. המינור הזה חודר לרגש של כל אחד שמצליח להבין מה המלחין הכניס ליצירה – הטרגדיה. ומי שמצליח לשמוע ולדמיין הפצצות שומע זאת. אחרי כל הפצצה הכאב והמלנכוליה קורעת ואם לא די בזה הכנר הראשי מוסיף את הצלילים שלו, אבל בפרק הזה ההרמוניות של המיתרים מרהיבות כשהם ביחד והכנר ברקע. רק מלאכים מנגנים ככה.
פרק הלארגו הנוסף מזכיר את הפתיחה ליצירה. הטרגדיה שנפרסת במנגינה לאוזני המזינים רק מתעצמת, המלודיה נעימה ועצובה מאוד והצלילים הולכים ונחלשים עד שנשמת האדם פורחת.
צמרמורת מהביצוע.
בשנוי אוירה והרכב תזמורתי הפסנתר עולה לבמה, גם בוריס גילטבורג ביצירה של וולפגנג אמדאוס מוצרט: קונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 24 בדו מינור, ק׳ 491.
אלגרו / לרגטו / פינאלה: אלגרטו
מתוך 23 קונצ'רטי למקלדת שיצר מוצרט, רק שניים מינוריים והקונצ'רטו הזה, שעל בכורתו ניצח מעם המקלדת בווינה באפריל 1786, הוא הקודר מביניהם, יצירה מלאת מרירות וסערת רגשות. סבורים כי הוא הקודר מכל יצירותיו התזמורתיות. החוקר אלפרד איינשטיין קרא לקונצ'רטו "פיצוץ שלרגשות טראגיים" והמוסיקולוג ארתור האצ'ינגס הכתירו "גדול הקונצ'רטי למקלדת של מוצרט". התזמור עשיר: חליל, אבובים, קלרינטים, בסונים, קרנות, חצוצרות, טימפני וכלי קשת.
מוצארט כמו מוצארט, פרק הפתיחה, אלגרו, עוצמתי, כלי הנשיפה יוצרים את האווירה, הסולן נכנס בנגינת הפסנתר ומנהל דו שיח עם התזמורת. הוא מפיק צלילים ענוגים מהפסנתר והשינויים באוקטבות, העליות והירידות יוצרות את הדרמה כאשר מאחור כלי הנשיפה הקטנים, האבוב, חליל הצד והקלרנית משלימים את המנגינה של הנושא המרכזי. לפעמים נראה שהאבוב נותן את הטון וחליל הצד לוקח ממנו את התפקיד ואילו הפסנתרן מנגן כאילו הוא עצמו עולם ומלואו. בעצם גילטבורג מנגן בכלי והופך אותו לתזמורת כאילו מדובר בכמה ידיים או כמה כלים, אבל יש כאן תזמורת במלוא הרכבה שיש לה אמירה בקונצרט ובביצוע.
הלַרְגֶטוֹ במי-במול מז'ור פשוט, אתנחתא מן הפאתוס הלוהב שקדם לו, המלודיה שקטה ונעימה, כלי הנשיפה הקטנים ממשיכים לתת את הרקע יחד עם הקרנות והבסונים. המלודיה נשמעת לי כמו מחול רונדו רגוע ורומנטי. זה פרק שנוסך שלווה טהורה בלי חצוצרות ותופים, רק פסנתר, מיתרים וכלי נשיפה קטנים וקרנות שנותנות איתות של קצב.
האַלְגְרֶטוֹ מלא וריאציות והטראגיות של פרק א' חוזרת, פרק של ניגודים רגשיים ודרמטיים כאשר רוב הזמן הפסנתרן מנגן סולו ומפעם לפעם מנהל דו-שיח עם התזמורת וגם עם החצוצרות וכלי הנשיפה. סוג של מחול עם נוכחות של האבוב וחליל הצד אבל הפסנתרן מנגן בחן אולי יותר שמח מהפתיחה והקודה אדירה. פרק מפואר.
דמיטרי שוסטקוביץ' – קונצ׳רטו מס׳ 1 לפסנתר, לחצוצרה ולתזמורת כלי רשת בדו מינור, אופ׳ 35
זו יצירה שונה בהחלט מקודמתה, ההרכב קטן יותר ופרט למיתרים, הפסנתר וחצוצרן אין כלל כלי נשיפה או תופים. לקדמת הבמה הצטרף אבישי בן-חור, חצוצרה, הפסנתרן בוריס גִילְטְבּוּרְג תפס מקומו וברגע שהחל בנגינה הוא סחף את הקהל בנגינה וירטואוזית וממכרת.
כאשר דמיטרי שוסטקוביץ הפיק את הקונצ'רטו שלו מס' 1 בסימינור לפסנתר, חצוצרה מיתרים אופ'35 בשנת 1933, הוא היה ממובילי עולם המוסיקה ברוסיה. לא רק זה, אלא שבגיל 27 הוא כבר היה מלחין בעל מוניטין בינלאומי בעקבות הסימפוניה מס' 1,יצירת מופת שלו כסטודנט נוצץ. בשנים הפוסט-מהפכניות האלה, התרבות המוסיקלית הסובייטית עדיין "הסתדרה" והנציגים הסובייטים של סטאלין עדיין לא החלו את הטרור הטראומטי שלהם על מיטב מלחיני האומה. אולם הוא הרגיש בזעמו המלא של המשטר של סטאלין והחברה כאשר גינו באכזריות את האופרה השנייה שלו, ליידי מקבת ממצנסק ב- 1936.
הפתיחה, אלגרו מודרטו, אמנם נפתחת בתרועת החצוצרה שלאחריה הפסנתרן פותח במלודיה מעט "בטהובנית" די נמרצת, אבל מיד עם כניסת הכינורות בנגינה ממש וירטואוזית, יש במנגינה סוג של אלגיה, עצב מעורב, תרועות החצוצרה הקוראת תיגר על המנגינה והצ'לות הנותנות טון וגוון ליצירה. אם ציפיתם לשמוע משהו קודר, שוסטקוביץ לא נותן לזה לקרות והמלודיה ממכרת.
הפרק השני, הלנטו, נגינה איטית ועגמומית אבל יפהפיה של הכינורות פותחת את היצירה. הכנר הראשון שוב מנעים לנו את ההאזנה ויחד עם כלי המיתר יוצר קול זמיר! המוסיקה תהפוך דרמטית ומאידך יש הרואים בפרק מעין פרודיה על יצירות מערביות . דו השיח בין הקלידים לכינורות הוא מושלם אלא שמהר מאוד החגיגה הופכת לעצב מרוכז, איטי נוגה ושקט שגם החצוצרן תורם לה, כך גם הצ'לו.
פרק שלישי קצרצר, מודרטו, מהיר, מעין מחרוזת וירטואוזית.
פרק אחרון – אלגרו קון בריו, נמרץ ואדיר, מלודיה עצומה, סוחפת כשהפסנתר והמיתרים מפציצים למעין קרנבל אדיר. כך גם תרועות החצוצרה מובילות לסחרחרה ודוחפות את המיתרים והפסנתר למשהו שמצמרר בקצב המהיר שכלל מעין מחול שהיופי שלו בהחלט מהווה פרק וירטואוזי בפני עצמו. תשואות לאין סוף!
https://www.youtube.com/watch?v=GWlwAXgoKMY
לסיום – מוצרט – סימפוניה מס׳ 36 (סימפוניית ״לינץ״) בדו מז׳ור, ק׳ 425
אדג'ו – אלגרו ספיריטוזו / אנדנטה / מנואטו / פינאלה
כמו רביעיית שוסטקוביץ', גם זו של מוצרט נוצרה מתוך מצוקה ובזמן קצר. מצוקת מוצרט ב-1782/3 הייתה עקב היחסים העכורים בין אביו לאופולד לבין אשתו קונסטנצה, שנשא זה עתה בניגוד לרצון האב. אחרי כמעט שנה של ניסיונות להרגיע את לאופולד באמצעות קורספונדנציה מוינה לזלצבורג, החליטו שני הצעירים לחלות את פני האב הזועם ולבקרו בביתו. את שהיית הזוג בזלצבורג בין יולי ל-27 באוקטובר 1783 מכנה מילון הגרוב "לא ממש מאושרת". בדרך חזרה לווינה עשו מוצרט ואשתו חניית ביניים בעיר לִינְץ ובמכתב ללאופולד המסכם את הביקור, כותב הבן כמה התקבל יפה בעיר, וגם: "ביום שלישי, 4 בנובמבר, אני נותן פה קונצרט בתיאטרון וכיוון שאין עמי שום סימפוניה, אני כותב אחת חדשה בקצב מטורף". "הקצב המטורף" הוא ארבעה ימים ליצירה של חצי שעה. התזמור: צמדי אבובים, בסונים, קרנות וחצוצרות, טימפני וכלי קשת. המבנה הארבע-פרקי מקובל. מה שפחות מקובל הוא הוספת אדג'ו איטי לפני האלגרו העיקרי של פרק א'. עוד חריג הוא השימוש בחצוצרות ובתופים באנדנטה האיטי. אחרי המינואט הריקודי בא פרסטו מבריק, שבו קטעי קונטרפונקט משולבים בטקסטורה ההומופונית. בשמיעת "סימפוניית לינץ" קשה לנחש כי נכתבה בחופזת-מה.
זה היה כמובן הרכב מלא של התזמורת, הפתיחה אדירה, ביצירה זו לא היה חליל הצד אבל הליווי של האבוב והבסונים היה נעים מאוד ומקצועי, נוכחות לטימפני ולקרנות וההרמוניה אדירה עם מלודיה סוחפת בין המיתרים לשאר הכלים. גם ביצירה זו הכנר הראשי בהחלט נתן ביצועים ראויים.
פרק שני האנדנטה היה סוג של מחול איטלקי אבל המוסיקה קצת כבדה עם דו שיח בין כלי הנשיפה לכינורות. בקיצור, מוסיקה לאולמות נשפים.
המחול האמיתי מגיע בפרק המינואט, העוצמה גבוהה יותר והמנצח ממש רוקד על הבמה כשהוא מכוון מצד אל צד את הנגנים. פרק יפה במיוחד ומלא חן.
הפינאלה פרסטו מהיר, נמרץ, תוסס וחינני. כלי הנשיפה עושים חיל והכינורות עם התזמורת במלודיה מהירה ויפהפיה ובסיום קודה אדירה וכפיים!
אריאל צוקרמן, חלילן ומנצח, זכה בהדרכתם של מורים מעולים ושל מנצחים דגולים. נגינת חליל למד מידי אורי שוהם, יוסי אַרְנְהַיים, משה אֶפְּשְטַיין, פאול מַיסֶן, אַנְדְרַש אַדוֹרְיָן, אַלַן מָריוֹן ואוֹרֶל נִיקוֹלֶה.מוריו לניצוח היו יוֹרְמָה פָּנוּלָה באקדמיה המלכותית למוסיקה של סטוקהולם ובּרוּנוֹ וַייל בבית הספר הגבוה למוסיקה במינכן. במאי 2004 נתמנה למנהל המוסיקלי של הקאמרית הגיאורגית רבת-המוניטין, היושבת מאז 1990 באינגוֹלְשְטָט שבגרמניה. במקביל היה לעוזרו של איוון פישר, מנצח תזמורת פסטיבל בודפשט, ושיתוף הפעולה ההדוק עמו הקנה לו נסיון רב ורפרטואר יצירות גדול ומגוון בתחום הניצוח, דבר שזיכהו בשבחים רבים.
משנת 2014 אריאל צוקרמן הוא המנצח הראשי והמנהל המוסיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית. בד בבד הוא מנצח על תזמורות בארץ ובעולם, ובהן הפילהרמונית הישראלית, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמוניות של ברמן ופראג, הסימפוניות של בזל ולוצרן, הסימפונית של בית השידור הדרום-קוריאני והתזמורות הלאומיות של חֶמְנִיץ ודַרְמְשְטַדט בגרמניה.
במקביל הוא פעיל כחלילן וירטואוז.
בוריס גילטבורג, פסנתרן ישראלי בעל קריירה בינלאומית, הופיע לראשונה עם הפילהרמונית הישראלית ב-2005. מאז קטף פרסים בתחרויות חשובות בעולם, ובהן הפרס השני בתחרות רובינשטיין (2011) והפרס הראשון בתחרות הבינלאומית ע"ש המלכה אליזבת בבריסל (2013). בשנת 2012 זכתה הקלטת סונטות פרוקופייב בביצועו בפרס המבקרים של מגזין "גרמופון", ואשתקד כזכה בפרס "אופוס קלאסיק" בעבור ביצועו את הקונצ'רטו השני לפסנתר מאת רחמנינוב בחברת נקסוס שעמה חתם ב-2015 חוזה הקלטות ארוך-טווח.
גילטבורג, יליד מוסקבה, החל את לימודי הפסנתר בגיל חמש עם אמו, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה. בהמשך היה לתלמידו של פרופ' אריה ורדי. הוא מופיע עם רוב התזמורות בארץ ועם תזמורות בולטות בעולם, כגון הפילהרמוניות של לונדון, סנט פטרסבורג, רוטרדם ואוסלו, הסימפונית הגרמנית בברלין, הסימפונית של רדיו פרנקפורט, הסימפונית של בולטימור ועוד. בנוסף להופעותיו כסולן, הוא מנגן ברסיטלים באולמות חשובים בעולם כגון הקונצרטחבאו של אמסטרדם, הקונצרטהאוס של וינה, אולם הרקולס במינכן, ויגמור הול בלונדון, אודיטוריום הלובר בפריס ועוד.
אבישי בן-חור מכהן כנגן החצוצרה הראשון של התזמורת הקאמרית הישראלית משנת 2008, בשנים 2007-2003 מילא תפקיד זה בתזמורת סימפונט רעננה.
אבישי החל ללמוד נגינת חצוצרה בקונסרבטוריון פתח-תקווה, ואת שירותו הצבאי עשה בתזמורת צה"ל. לאחר שחרורו למד אצל רם אורן ואצל יגאל מלצר, שניהם נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית. אבישי זכה במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 1991 ואילך.
אבישי מוזמן לנגן עם כל התזמורות בארץ, כגון הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית הישראלית ראשון לציון, הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים ועוד. כמו-כן, ניגן תפקידים סולניים בהפקות של האופרה הישראלית. בין המנצחים שתחת שרביטיהם ניגן אבישי: זובין מהטה, גוסטבו דודמל, ולרי גרגייב, ריקרדו מוטי ורוברטו אבאדו. אבישי בן-חור מופיע בהרכבים של כלי נשיפה ממתכת, כגון חמישיית המתכת הישראלית והוא חבר בהרכב של שלישיית כלי נשיפה ממתכת.