יום שלישי , 15 אוקטובר 2019

Home » פרוזה » שדים ורוחות

שדים ורוחות

אני יושב שם אצל  "יונס" ברח' שישים, עיני אחד משני יושבי פינת הנרגילות מסתובבות בחוריהן כאילו ראו שד. שנים לא הייתי שם אצל "יונס", בכלל יפו של היום זה לא יפו של פעם, ובטח שג'בלייה שונה לחלוטין היום הכל פרויקטים.

תמיד שנאתי דגים בגלל העצמות "הקוצים", עד אותו היום כשהגעתי לראשונה למסעדה הזו, למפגש שלי עם דג המושט. את דג המושט הם מכינים על ידי טיגון קצר בשמן עמוק ומיד מניחים אותו על האש ולאחר מכן מגישים אותו עם רוטב נפלא שהם מכינים משום שמן זית חומץ ופלפלים חריפים.

בבית אמי צריך הייתי להתמודד עם הקרפיון. כאשר אם היה מוגש "גפילטע פיש " בקציצות, היה נהדר. אבל לפעמים זה היה דג ומילוי, ואז המלחמה עם הקוצים הייתה  מביאה אותי בבקשה הידועה: "תבררי לי את הדג בבקשה", אני לא בטוח שאמרתי את המלה האחרונה הזו.

אצל יונס של היום יש טבחים אחרים ודגים אחרים. דג בס הים, דניס, הלוקוס והברבוניות, וגם  קלמרי  ואחרים. אבל האיש הזה שישב שם בקרן הפינה והנרגילה שלו מבעבעת בעודו מפלבל בעיניו הוא כנראה אותו האיש שלקח ממני את השד.

זה היה בגיל שתים עשרה, הייתי על הסלעים בחוף הימייה בבת ים גבול ג'בלייה, אוסף יצורים שונים: מלפפוני ים, קיפודי ים, דגים  וצדפים לאוסף הטבע שלי. ההורים לא הרשו לי ללכת לבד צפונה משם, אבל אותו יום החלטתי להציץ, לראות מה יש שם.

התקדמתי לכיוון החוף הזר הזה, באמת חוף מנוכר ושונה. חוף צר הגובל בצוקי כורכר חדים ניצבים. החוף עצמו מכוסה בגושי מפולות הכורכר משנים קודמות, או מי יודע ממתי. רק שלא ייפול עלי עכשיו, אני אומר לעצמי. בטח יכניסו לי מכות בגלל זה שהלכתי לכאן בלי רשות.

בין שני גושים כאלו בולטים שרידיה של ספינת מעפילים מרוסקת, ומאחוריה אני שומע קולות מוזרים. בטח רוצחים עכשיו מישהי אני אומר לעצמי, ואם לא אברח משם מהר ירצחו גם אותי.

לא התאפקתי והצצתי להם. מה יש להפסיד, הרי ממילא אני הבא בתור. הבחורה שכבה שם פשוקה ובכלל לא גילתה סימני התנגדות לרוצח שתקע בה אתם יודעים את מה.

עכשיו זה רציני, אמרתי לעצמי וברחתי משם צפונה.

בדיוק במקום בו הצוקים מסתיימים, חוף לבן וצחיח נגלה לעיניי. בקצהו של המפרצון הקטן הזה שוכן בית החולים דונולו שם, כשנצמדתי לקיר של הכורכר בשביל להשתין את הפחד, ראיתי גולגולת אדם.

אספתי אותה  מהר לתוך השקית ורצתי למים לרחוץ אותה. למחרת היום הבאתי אותה למורה לטבע, ויחד הכנסנו אותה לחדר הטבע. התבוננתי בה היטב בחיבורים האלו הזיגזגיים בין חלקי הגולגולת, בלסתות ובחורי העיניים הגדולות.

המורה שאל אותי מניין הבאתי אותה? "היא נפלה מבית הקברות הערבי בג'בלייה. כל החלק הדרומי  עומד להתמוטט שם" עניתי, והוא עשה תנועת ביטול.

במשך הזמן שהגולגולת שהתה בבית הספר היו כמה וכמה אסונות ובלגנים, ילדים רבו יותר,ילד אחד נדרס ונפצע, חוטי חשמל שנקרעו בלילה בשדרה חשמלו שני ילדים. ואני;ילדה אחת שמה לי רגל במדרגות ונפלתי עד קומה ראשונה, כך גם שברתי את האף. כל זה היה יכול להמשך עד אותו יום שעמוד תפרחת שיח האגבה הענקי נפל  על ביתו של המורה לטבע, ושבר את גג הרעפים. למחרת מיד הוא קרא לי ותבע ממני ללכת להחזיר את הגולגולת למקומה.

את מסע ההחזרה של הגולגולת אני לא אשכח. הפעם לא הלכתי דרך  החוף, הלכתי עד סוף בת ים, אחרי בית החרושת לבירה, החלה שכונת ג'בלייה. רובה מאוכלסת על ידי  ערבים אבל הרבה יהודים כבר גרו שם. עברתי בסמטאות, נצמד לחומת המנזר ופניתי לעבר בית הקברות הערבי, בכוונה להניח את השקית ליד השער. אלא שלמישהו היו תכניות אחרות עבורי.

"מן האדא"? תפס בידי  מישהו שעמד ליד שער בית הקברות, "מי אתה" אמר בערבית.

התחלתי לגמגם מפחד, " א, אאני  ממצאתי " ולא הצלחתי להמשיך, פחדתי פחד מות שמא נתפסתי בקלקלתי, וניסיתי  למשוך את ידו שאחזה בי.

"שש (שקט) אוסקוט יה איבני, אני יודע מה יש בשקית, תירגע, מצווה גדולה אתה עושה היום. תירגע לא יהיה לך רע. לא תכאף, אל תפחד"  הכל בעברית משובצת ערבית. אילו המורה שלי לערבית לטיף היה כאן בטח היה גאה בי אמרתי לנפשי. (תמיד גרש אותי מהשיעור תוך שהוא קורא אחרי "תלך לעזור לאימא שלך למכור ירקות) אבל אני הבנתי כל מלה.

"אסמע" הוא אומר לי בעודי רועד, "לקח לך הרבה זמן לחזור הנה".

 "אני לא  הייתי כאן בחיים ,אני נשבע לך" אני אומר לו.

הוא מגרגר בגרונו  בנהימת אי הסכמה, " לא חשוב" הוא  אומר העיקר שהחזרת את השקט  לכאן"

אני מביט בו בפליאה, "את השקט?"

"מיום שקברו של אבו ענטר התמוטט וגלגלתו נלקחה, האדמה כאן רועדת, אנשים נהיו חולים, החתולים  צורחים הכל לא בסדר, אתה מבין"

"אבל אני לא לקחתי את הגולגולת" אני אומר לו, "אני מצאתי אותה בים, והלכתי לשאול בעצת הרב מה לעשות עמה"

" אכן  מצווה  גדולה עשית איתנו, לא נשכח לך, מה אוכל לעשות למענך" הוא שואל? תוך שהוא לוקח ממני את השקית בה מונחת הגולגולת.

לא ידעתי מה לענות, "אני רעב"  אמרתי כהרגלי.

הוא חייך לו, " בא נחזיר את הגולגולת לקבר ונלך לאכול " אמר.

ככה הכרתי לראשונה את המסעדה. הכניס אותי פנימה דרך וילון החרוזים, אמר לבעל המקום בערבית משהו שלא הספקתי להבין, אבל עיני כולם הופנו אלי.

הושיב אותי והזמין אוכל, באמת הייתי רעב כנראה אחרת אני נשבע לכם שלא הייתי אוכל את הצינורות האלה מגומי בטעם שמן זית ושום, על הלבנה עם זעתר, עשיתי לו פרצוף, "אני לא אוכל גבינה" . מאידך המפגש שלי עם החומוס היה נהדר, פעם ראשונה שטעמתי חומוס אמיתי לא כזה מקופסה.

אחרי זה הביאו לי את המושט המטוגן על האש, ואת  הסייניה שזה בשר כבש מבושל בטחינה בתוך כלי מאלומיניום. לתוספות הביאו לי במיה בעגבניות ושום. מג'דרה אורז ועדשים חום חום כזה טעים. כל זה עם סלט ירקות קצוץ דק שעליו היו עלים ירוקים.

 " מה זה " שאלתי?

 ענה לי "פטרוזיליה"

"את זה שמים אצלנו רק במרק".

לסיום  הגישו לי עוגה מבצק עלים ואגוזים מלאה בסירופ דבש, הבקלווה. כשסיימתי שם הודה לי, ברך אותי על המצווה שעשיתי עמם והראה לי את הדרך חזרה, מאז לא נפגשתי איתו.

עכשיו ארבעים שנה אחרי היום הזה כשאני יושב  שם ואוכל את מנת המושט שלי. האיש הזה מביט עלי ועיניו מתגלגלות בחוריהן, אני אוזר אומץ וניגש אליו ושואל בערבית העילגת שלי, " שו מעאק ?"  יעני מה יש לך, הוא לא עונה לי רק  כולו מזיע ורועד,

" שו אסמק" אני שואל,  יעני איך קוראים לך ?

והוא עונה לי," אנא אבו ענטר" !

התעלפתי.

אוקט 2001

שדים ורוחות Reviewed by on . אני יושב שם אצל  "יונס" ברח' שישים, עיני אחד משני יושבי פינת הנרגילות מסתובבות בחוריהן כאילו ראו שד. שנים לא הייתי שם אצל "יונס", בכלל יפו של היום זה לא יפו של אני יושב שם אצל  "יונס" ברח' שישים, עיני אחד משני יושבי פינת הנרגילות מסתובבות בחוריהן כאילו ראו שד. שנים לא הייתי שם אצל "יונס", בכלל יפו של היום זה לא יפו של Rating:

השאירו תגובה

scroll to top