בהצגה כמה וכמה סיפורים משולבים ומשתלבים, חייה של המשפחה, הצעיר היורד ,גבריאל, שחזר לקבל ירושה גויס וערק.
המוסך והעובדים הערבים,
והרומן שנרקם בין הרעיה לגבריאל ובין הילדה למוסכניק הערבי.
אלו הם חיינו .
כך מתפצלת העלילה בהצגה שמתחילה עם החיפוש אחרי גבריאל – רן דנקר, שנעלם עם גיוסו למלחמת יום כיפור, גבריאל הוא בסך הכל יורד שבא לקבל ירושת סבתו שלא מתה, להפך היא מתעוררת מהתרדמה ותופסת חלק ניכר בהצגה. אבל גבריאל לא נמצא בין רשימת הנפטרים והנעדרים מה שגורם לאדם- אבי המשפחה יצחק שדה, לצאת לחיפושים.
לגבריאל עצמו יש רכב אוסטין ישן של סבתו – דבורה קידר אותו הוא מכניס למוסך של אדם שם מועסקים בני מיעוטים. בנסיבות של חוסר כסף הוא מגיע לביתו של אדם ושם נרקם רומן בינו לבין אסיה- אסנת פישמן רעייתו של אדם. הדחיפה של אדם לגבריאל להתגייס , גורמת לו לייסורי מצפון.
בתוך כל זה שזור רומן בין המוסכניק הערבי נעים- שפי מרציאנו, לבין בתו של אדם דאפי – הילה שלו.
כעת רק נותר לשקשק הכל לדרמה
העיבוד של א.ב. יהושוע לתקופה זו מציגה את החרדה של האוכלוסייה האזרחית וההלם של המלחמה. אבל יותר מכל היא מקצינה את הפער בין הדור הצעיר והמבוגר.
בתוך המציאות הכאוטית הזאת צומחת אהבה שהיא בלתי אפשרית בתנאים האלה בין דאפי לבין נעים הפועל הערבי במוסך.
אולם!! לדעתנו בני המיעוטים מוצגים כאן בצורה נלעגת וזה גורם לתחושה לא נעימה, ראוי היה לעבד את הסיפור בהתאם לתקופתנו ברוח עדכנית יותר, כשם שבמלחמת יום כיפור מצאנו עצמנו מול לחמים ערבים שאינם מסירים נעליים ובורחים, כך הערבים של 73 אינם מה שהמחזה מתאר ( אולי ב 67 זה היה נכון , אולי) איש אינו מוכן עוד לקנות את דמות הערבי הבור והמתרפס בפני מעבידו ועוד לנהל רומן עם הבת.
יחד עם זאת זו הצגה חשובה לתעד את הימים, את התחושות ות החרדות של מלחמת יום כיפור אמנם חלפו יותר מ 40 שנה אבל זו מלחמה שבניגוד לששת הימים והתוצאה של הכיבוש, עדיין מעסיקה את הציבור עם כל הטראומות שלה,
אפשר היה לקצר קצת ולא לדחוס את כל הסיפור לזמן סביר.
