מולייר על אופניים Alceste a Bicyclette
סרטו החדש של פיליפ לה גה ("הנשים בקומה השישית")
למעלה ממיליון צופים בארבעה שבועות בצרפת.
סרט שבראש והראשונה מציג את היכולת של השפה הצרפתית, מביני צרפתית ממש יתענגו.
זהו סרט שיש בו שני גיבורים., גוטייה שחקן ותיק ומעריץ של מולייר גם כוכב של אופרות סבון בטלוויזיה, וחברו סרג'שבחר לפרוש מהמשחק ולהתבודד בכפר נידח בצרפת.
גוטייה מגיע לביתו של סרג' בהפתעה ומנסה לשכנע אותו להשתתף כשחקן בהצגה " המיזנטרופ "שהוא מפיק בהפקה חדשה.
סרג' משהה את תשובתו לפני שיערכו חזרות במשך שבוע בביתו הכפרי.
הם מתחילים את החזרות תוך החלפת התפקידים הראשיים ביניהם לסרוגין. כאן אנו נפגשים ביחסים ביניהם שהם אהבה ושנאה ותחרותיות אפילו קנאה. וכאשר אישה יפה נכנסת לתמונה כל העלילה מקבלת סחרור והמתחים עולים.
אנו מתוודעים לפרובינציה שכמעט לא רואים שם נפש אדם ברחובות. כל אחד יודע הכל על השני וכולם מכירים את גוטייה כשחקן בסדרת טלוויזיה מצליחה.
זוהי קומדיה שזורה בדרמה , אתה צוחק ונסחף לתוך העלילה שלא יכולה להשאיר אותך אדיש.
בדיוק הבידור שמתאים לאביב שבחוץ
צוות :
בימוי ותסריט: פיליפ לה גה Philippe Le Guay
הפקה: אן דומיניק
על פי רעיון מקורי של פבריס לוקיני ופיליפ לה גה
מוסיקה מקורית: ג'ורג אריאגדה
צילום: ז'אן קלוד לאריו
שחקנים :
סרג' טנר: פבריס לוקיני Fabrice Luchini
גוטייה ואלנס: למברט וילסון Lambert Wilson
פרנצ'סקה: מאיה סנסה Maya Sansa
זואי: לאורי בורדסו
כריסטין: קמי ג'פיי
תמרה: אני מרסייה
מיינרד: ג'ד מרלון
נהג מונית: סטפו וויטוביץ
רפאל לה פוייזה: ג'וזיאן סטולרו
צרפת 2013, 104 דקות , צרפתית תרגום לעברית ואנגלית.
ראיתי בקולנוע אורלנדו
עוד על הסרט
ראיון עם פבריס לוקיני
ש: איך עלה הראיון לסרט?
ת: לפני שנתיים הגיע אלי פיליפ לה גה, לאי "דה רו" כדי להציע לי את התפקיד בסרט "הנשים הקומה השישית". יצאנו לצעידה ארוכה דרך השדות ועשיתי את מה שאני עושה מדי בוקר עובד על "המיזנטרופ" של מולייר . האניגמה שהטקסט הזה מעורר וההערצה שלי אליו משמעותה היא, שהוא מלווה אותי לכל מקום. אני נסער מהאינטליגנציה של הדמות של פילינט, אדם שהבין שמוח ייחודי כמו שלו יכול להתקדם ופעול רק תחת מעטה של מסיכה. יש לי דימוי של המסכה הזו במונחים מעולמו של ניטשה. במילים אחרות כמו שהוא אומר לאלססט, "מסכן שכמותך האם אתה עדיין חושב שאתה צריך לומר את האמת ? האמת היא רק ההיסטריה שלך". אני אוהב את האמת המעט מטופשת של אלססט. אני אוהב את העימות, המפגש עם העוצמה של השפה והדרך בה אנחנו בוחנים אותה במונחים של השפה המודרנית. פיליפ ואני הולכים לטיול שלנו בנופים הכפריים הללו על האי ואני מתחיל לומר את השורות מתוך המחזה באוזניו. ואני משחק את שתי הדמויות כיון שאני אוהב את האחד כמו שאני אוהב את השני. ולפתע הוא אומר לי "זה היה רעיון נהדר לעשות סרט סביב הנושא הזה".
ש: ואז מה קורה?
ת: צילמנו את "הנשים בקומה השישית". ואז יום אחד פיליפ הראה לי תסריט שהוא כתב המושפע מן האובססיה שלי "למיזנטרופ" של מולייר. הוא מיקם את הסיפור באי דה רה. והציע לי את התפקיד של סרג' טנר. כך שהרעיון המקורי הגיע בחלקו ממני. אבל התסריט הוא כולו שלו. במקום לדבוק במולייר ובבחור שבדרך מוזרה מתרגל את הטקסט שלו. לקח לה גה את העלילה למחוזות הקומדיה, והאי דה רה נותן לו את האופי שלו.
ש: התסריט הוא מאד מפתיע הוא מתחיל בבעיות צנרת
ת: וזה נהיה מעניין עוד יותר כשגוטייה ולנס מופיע. הדבר המעניין הוא כיצד מולייר מזין את התסריט. אבל בדרך מיוחדת זה לא הופך להיות תרבותי מדי או דידקטי. הוא יכול היה לכתוב תסריט על התיאטרון וזה היה יכול להיות מאד משעמם, כיון שתיאטרון בקולנוע לעיתם זה תענוג קטן מאד. אבל לא, הוא יצר קומדיה. אתה שומע את הטקסט של מולייר בדרך אחרת, זה כבר לא תיאטרון. זו צרפת דרך השפה שלה. זו שתושביה מדברים וזו גם השלמה עם התיאטרון.
ש: ישנה הדמות של זואי שהיא מלצרית במשרה חלקית ושחקנית פורנו במשרה חלקית שאתם מזמנים אותה לקרוא את התפקיד של סלימן.
ת: כן בהחלט לקחנו את מולייר למקומות מאד מוזרים. אבל זה לה גה במיטבו.
ש: עד כמה אתה וסרג' טנד, הדמות שלך, קרובים?
ת: זה יהיה שקר לומר שאין לנו שום דבר במשותף. אבל הוא מאד שונה ממה שאני בחיי. אני אוהב להגיע לאי הזה אבל אני יכול לחטוף דיכאון אם אני נמצא שם יותר מדי זמן. אני בניגוד אליו סקרן לגבי המניעים הפסיכולוגיים של האחרים. אני חייב לומר שאני אדם מאד סקרן. התפקיד האמיתי שלי הוא משרת של הקומדיה. ופיליפ מאד רצה לכתוב תסריט המבוסס על פיקציה. יש בזה מעט סיכון אם היינו עושים משהו שהוא ביוגרפי. אז במינון נכון התפקיד של לה גה היה להתרחק מתיאור פשטני אפילו אם הדמות של סרג' טנר היא הדמות הכי קרובה אלי מכל הדמויות שאי פעם שיחקתי.
ש: חוסר הסבלנות הקבוע שמגלה טנר כלפי הפרנטר שלו , כמו כשמצלצל הטלפון באמצע החזרה. האם הוא דומה לך?
ת: זה רעיון של פיליפ אם כי לי יש בעיה עם המודרניות. אני אוהב את הרעיון של להיות אנטי מודרני.
ש: מה לגבי מערכת היחסים עם הדמות של מאיה סנסה המובילה אתכם למשולש מעט דומה לז'ול וז'ים.
ת: או למאריבו, מערכת היחסים הזו לקוחה ממחזה של מאריבו. וזה שוב פילפ לה גה. פליפ אוהב להתעסק עם המגבלות של האנשים ולי זה תענוג גדול לשחק את זה. הסרט הזה הוא סיכום של השיחות הארוכות ביננו והויכוחים הרבים. זה הסיכום של שיתוף הפעולה ביננו ושל ההבדלים ביננו.
ש: ההבדלים?
ת: במשך 17 השנים בהם אנחנו מכירים אחד את השני. פיליפ אימץ גישה שאותי מאד מרגיזה. הוא קורא תיגר על המורליסטיים הצרפתיים שהרבה לפני פרוייד פקפקו בטבעו של האדם. הם טענו שאין כזה דבר כמו פעולה ממניעים הירואיים. שכל פעולה נובעת מתוך מחשבה על האני, אני חושב שקוללנו על יד זה שיש לנו אגו. שהאגו יכול לבוא בצורות שונות אבל לעולם לא נשתחרר ממנו. זה בלתי נסבל עבור פיליפ. שמתבונן על העולם בדרך אחרת. הוא חושב שרוחב לב יכולים לשנות אותו ולשנות אותי. "אני פבריס אינני שחור כמו שאני תמיד אומר" הוא אומר עלי. כך שהסרט הוא הארכה של מערכת היחסים הזו ביננו , הוא מאד נדיב, אני סקפטי לחלוטין. זו התנגשות בין הפסימיזם שלי לנאיביות שלו. וזה ספור אהבה, אין סרט בלי סיפור אהבה עם הבמאי.
עשינו הרבה אימפרוביזציות בעבודה . כשחקן אתה מתבונן איך השני עושה חזרות. איך הוא מוציא את הצלילים ואת המילים, זה לא משהו שאתה יכול להצביע עליו. זו היא הממלכה של האנרגיה האנושית. ומולייר הוא הצלם שלה. פיליפ היה נבון מספיק לתת לי יד חופשית, הייתי צריך להיות אני כשאני בעבודה על תפקיד
ש: איזה שחקן אתה על הסט, ובמיוחד בסרט הזה שנוצר על פי רעיון שלך?
ת: אתה מנסה לצור קומדיה ולהוסיף לזה קורטוב של מדע. לא בחרתי במקצוע הזה רק ממניעים נרקיסיסטיים. או פסיכולוגיים או כדי להרוויח כלכלית. זה לא היה חודר מתחת לעורי בדרך כזו. זו היה ייעוד. אני לא מתעסק בעניינים קולנועיים זה לא מעניין אותי. אני עוסק במקצוע הזה כדי לעבוד על התנועה שלי, על הדיקציה שלי על הנשימה שלי על המעבר בין מחזה של פיידו למחזה של לאביש, למולייר וממולייר למשלי לה פונטיין. במשך 30 שנים יש לי את האובססיה הזו למצוא את הצליל הנכון של מה שכתוב בעמוד שמולי. האובססיה הזו היא לתת חיים לעמוד כתוב שהוא כבר מת. "מולייר על אופניים" היא סיומו של המסע הזה. מאז הסרט הזה האובססיה שלי לעבוד על מולייר מדי יום כמו, שעשה השחקן והבמאי סשה גיטרי ואביו לפני זה, נרגעה.
ראיון עם למברט וילסון
ש: מה היתה התגובה שלך כשקראת בפעם הראשון את התסריט?
ת: אהבתי כל רגע בו: הסיפור, הדיאלוג, התמה של השפה. הרגשתי שזו דמות שאני יכול לשחק. יש קול פנימי שאומר לך את זה. פיליפ ארגן ארוחה עם פבריס , נפגשנו במסעדה בפריז. זו היתה ארוחה מאד שקטה. ללא לחץ. ואז הגיע השלב הבא המלחיץ יותר של קריאת התסריט. פבריס בחן את היכולת שלי להתמודד עם טקסט של מולייר. זה היה כמו שני נגנים סולנים שלא מכירים אחד את השני שלפתע היו צריכים לנגן ביחד. אתה צריך שתהיה לך גישה דומה למוסיקה. המשכנו להיפגש ולקרוא וזה עזר מאד. המשמעות של זה היתה שהגעתי לסט מאד רגוע. עם הערכה הדדית. אני מעריץ גדול של פבריס, אני אוהב את האינטליגנטיות שלו ואת ההומור. אבל אני מודה שלפני שהכרתי אותו מידת התרבותיות שלו הפחידה אותי. ראיתי אותו אוכל עיתונאים בטלוויזיה.
ש: איך אתה מתאר את ההתנגשות בין הדמויות, פילוסופית, תיאטרלית או קרב בן שני אגואים?
ת: הם קודם כל מונעים מן הצורך שלהם בעוצמה ובשליטה. גבר הרוצה להשיג משהו מן הגבר האחר. הם אמנם שחקנים אבל הם היו יכולים להיות אנשי עסקים. הם בתהליך כיבוש תמידי הכולל פיתוי אבל גם אכזריות, סדיזם, השפלה ותלותיות. כשעשינו את הסרט לא חשבתי שאנחנו עושים סרט על שחקנים.
ש: בוא נדבר על סצינות החזרות שהן כל כך שונות אחת מן השנייה
ת: אני אוהב את השפה של התיאטרון הקלאסי. אני לעיתים מרגיש נח יותר בזה מאשר בסצינות עכשוויות. החלק הקשה היה ההתקדמות של הדמות שלי. בסצינה הראשונה גוטייה לא נכנס לעומקו של הטקטס. הוא רוצה להפוך אותו מודרני, שזה מגוחך לגמרי. כאילו מוסיקאי מנסה לנגן מוצרט בלי כל התווים. הייתי צריך להראות את הכישלון שלו בדרך אמינה. כשהחזרות התקדמו התחלתי להרגיש טוב יותר ובטוח יותר. אמנם הייתי רחוק מרחק אור מפבריס. שמכיר את המיזנטרופ בעל פה.
ש: מעבר לקונפליקט בין השחקנים אנחנו מקבלים את התחושה של עבודה בתהליך.
ת: כן אתה בהחלט רואה שחקנים בעבודה, נאבקים בטקסט, אתה יכול לחוש את הלהט אתה יכול להעריך את הקושי שלהם. המאמץ לזכור בעל פה. זה רק קצה קצהו של הקרחון שנקרא עבודת השחקן על מחזה אבל זה יוצא מאד אותנטיי.
ש: פיליפ טוען שהוא ההשראה לדמות שלך
ת: וזה מאד יפה. מעולם לא התבקשתי לצור או להציג את הפילוסופיה או את דמותו של הבמאי שלי. והתוצאה היא שחשתי מאד מאד מוגן על הסט.
ש: האם את חש את המשיכה שלו לדמות של פילינט
ת: אני פילינט בחיים, תמיד מתבונן על הדברים באורח חיובי, ומחפש את הצדדיים האנושיים במערכת היחסים. אני יכול להיות מקסים עד לגבול הצביעות. אבל הטמפרמנט שלי כשחקן מתקרב יותר לדמות של אלססט. כשחקן קשה לי יותר להישאר בקונטרול.
ראיון עם פיליפ לה גה
ש: הרעיון לסרט צמח בדרך מאד לא רגילה
ת: עבדתי על "הנשים בקומה השישית" וניסתי לשכנע את פבריס לגלם את התפקיד. פבריס הוא מאד מפוזר הוא שוכח טקסטים במוניות, בחדרי מלון ואף פעם אין לו טקסט ביד. הגעתי לאי כדי לתת לו עותק חדש. שמתי אותו בסלסלה ורכבתי אליו על אופניים. אבל איבדתי את דרכי בשדות. הוא בא לחפש אותי גם על אופניים. הלכנו ותוך כדי הליכה אמרתי לו "אתה מיזנטרופ אמיתי" ומיד הוא התחיל להקריא את ההתחלה של מחזה של מולייר. הוא שיחק את שני התפקידים מושלם. ופתאום על המקום ראיתי את הסרט. ספור על שחקן מתבודד באי דה רה.
ש: כל זה תוך כדי רכיבה ?
ת: בדיוק. השמיים היו מעוננים, השמש שקעה, האווירה היתה קרובה לטקסט בתיאטרליות של החיים עצמם. הוא סיפר לי שלפני 30 שנה הופיע על הבמה בהפקה של "המיזנטרופ" והתחלף עם שחקן אחר בשני התפקידים הראשיים. זמן קצר אחר כך דברתי איתו על הנושא של הסרט הזה והוא אמר אני אעשה את זה.
ש: האם הוא חשב לביים את הסרט בעצמו?
ת: כן , הוא חשב על צילומים במשך 3 שבועות עם צוות קטן והרבה אימפרוביזציה. עברו שלושה חודשים והא נטש את הרעיון.
ש: מה קרה אחר כך?
ת: צילמנו את "הנשים בקומה השישית", שנה אחר כך שאלתי אותו אם הוא מוכן לחזור לרעיון של מולייר, היה לי קל לתאר את פבריס:את הדמות, הצעיף, הז'קט הזיפים בני שלושה ימים. זו התוצאה של הקירבה לאחר שעשינו ארבעה סרטים ביחד.
פבריס הוא השראה. השתמשתי במה שאני יודע עליו, האהבה שלו לטקסט והדרך בה הוא מראה תכונות מיזנטרופיות מדי פעם. הוא מעלה מדי פעם את החלום שלו להעלם מן העולם דבר שהוא לשמחתי לא עושה.
והיו לנו דיונים אין סופיים על בני האדם, על עצמנו. הוא אומר שאין כזה דבר נדיבות. שכולם פועלים מתוך המנעים האישיים שלהם ולתועלתם. ואני מגלם את תפקיד הנאיבי שרואה את העולם דרך משקפיים ורודות.
אנחנו מתדיינים בלי סוף על הדרך השונה בה אנחנו רואים את ההתנהגות של בני אדם. הוא טוען שאני מכסה במסכה את הנרקיסיות שלי, אולי הוא לא לגמרי טועה.
למברט ווילסון מייצג את על המסך את הדמות שלי. האיש שמרגיש שהוא צריך לרצות את כולם בכל מחיר. והרצון שלו לשחק את המיזנטרופ מוכיח שיש משהו חבוי בתוכו שהוא רוצה להגן עליו.
ש: ספר לנו על הבחירה של למברט ווילסון
ת: הוא שייך למסורת של שחקנים אנגלו סקסיים שיכולים לעשות הכל. הוא נראה זוהר וחלקלק אבל הוא איש עם כאבים ואזורים מעורפלים. הוא נהדר בלשחק אמיתות ויכולת לצחוק על עצמך. הוא לא הסס לתת לעצמו מראה אחר. עם התסרוקת שעשינו לו. ועם המעיל הלבן שעושה אתו בשנייה גם מלכותי וגם מעורר גיחוך. בניגוד לדמות הקשה של פבריס.
ש: כל חזרה מצולמת בדרך מאד מיוחדת.
ת: יש 8 חזרות ולכל אחת נושא אחר. ובכל פעם הייתי צריך לבוא עם זוית בימוי שונה כדי שזה יעבוד. חשבתי הרבה על סצנות הדו קרב ב"בארי לינדון" של קובריק או ב"סקרמוש" של ג'ורג' סידני. מקרב אחד לשני יחסי הכוחות עוברים מאחד לשני. השחקנים שלי הם נהדרים כיון שהסכימו לחשוף את הטעויות . סרג' מפשיט מגוטייה את המניירות של כוכב טלווזיה וגוטייה מחזיר לסרג' את התשוקה למשחק ואולי גם לחיים. שני הגברים הללו עושים טוב אחד לשני.
ש: למה הכנסת את הדמות של זואי שחקנית הפורנו ?
ת: התפקיד שלה משרת מטרה אחרת, הסרט הוא על שחקנים. חשבתי שיהיה משעשע להכניס שחקנית פורנו. משהו נחות במקצוע הזה. הם טומנים לה פח ומבקשים ממנה לקרוא כמה שורות. ומשהו קורה לה, אתה רואה שהיא לא שרה ברנרד אבל הטריות שלה יוצרת תחושה יוצאת דופן שהיא קוראת את הטקסט.
ש: איך אתה עובד עם שחקן שאתה מכיר 20 שנה?
ת: התפקיד של פבריס רחוק מאד מן התפקיד שלו ב"נשים בקומה השישית". בניגוד למה שנראה מבחוץ יש לו אינסטינקט נהדר להתרחק מקלישאות, מלא לשחק את מה שכתוב על הנייר. אתה יודע שיש לו אנרגיה ועל הבמה הוא יכול להפנט קהל של מאות, אבל על המסך סגנון המשחק שלו הוא שונה. הוא לא שולט בשום דבר, הוא מרוקן את עצמו. הוא השחקן שהמילה והטקסט כל כך חשובים לו, היה יכול להיות שחקן נפלא בסרטים אילמים. אני אוהב לצלם את המבט שלו, הדרך בה הוא מגיב לשורות של הפרטנרים שלו.
ש: האם השארת הרבה מקום לאימפרוביזציה ?
ת: הנושא של הסרט הוא חירות השחקן. כך שזה היה אבסורדי לא לאפשר להם לאלתר. הם ניסו בדרכים שונות ושונות לומר את השורות בחזרות. אבל לא רציתי לחבר אותם לחייהם האמיתיים, הם נשארו דמויות מומצאות. אני לא אוהב את הדרך בה במאים שונים מנסים לחשוף את השחקנים שלהם. לשבור אותם לחשוף אותם.
הבמאי פיליפ לה גה
בוגר בית ספר לקולנוע,החל את דרכו כמבקר סרטים ,ביים 9 סרטים מתוכם שניים לטלוויזיה, כתב 14 תסריטים והשתתף בארבעה סרטים ,ב2002 ביים את "בעושר ואושר" עם פבריס לוקיני וונסן לנדון .ב 2001 ביים את "הנשים בקומה השישית" שוב בהשתתפות פבריס לוקיני, הסרט זכה להצלחה גדולה בצרפת,בעולם וגם בישראל, והעניק לכרמן מאורה את פרס הסזאר לשחקנית משנה.
פבריס לוקיני
בן למהגרים איטלקיים , הוריו היו ירקנים ואמו ייעדה לו להיות ספר, במספרה אימץ את שמו של בן של בעלת המספרה, שם גם גילה את חיבתו העמוקה לעולם הספרות והחל ללמוד משחק. הוא הופיע בראשית דרכו בסרטים של במאים חשובים כמו אריק רומר, אושימה היפני, קלוד ללוש, סדריק קלאפיש ואדואר מולינרו. דרך מורהו למשחק גילה את עולם התיאטרון שנשאר אהבתו הגדולה.
בשנת 1990 נחשף לקהל הרחב בסרט "הדיסקרטי" של הבמאי כריסטיאן ונסן (במאי "הטבחית של הנשיא"). הוא חולק את זמנו בין הקולנוע לתאטרון ומרבה לקיים ערבי קריאה של טקסטים קלאסיים האהובים עליו.
מבין סרטיו הבולטים : "סיפור בזיג זג", "זרים אינטמיים", ,הנשים בקומה השישית,, "פוטיש", "פריז" , ,בתוך הבית", "מולייר". הופיע במחזה "אמנות" של יסמינה רזה שגם צולם לטלוויזיה, ולאחרונה הוציא בDVD ובדיסק מופע מיוחד בו הוא קורא ממשלי לה פונטיין , על הבמה.
היה מועמד 8 פעמיים לפרז הסזאר וזכה פעם אחת
זכה בפרס השחקן על תפקידו בסרט "מולייר "בפסטיבל הקולנוע של מוסקבה.
למברט וילסון
נולד בפריז אבל הוא חצי צרפתי חצי אירי , למד משחק בלונדון ואף הופיע על הבמות. בין היתר במחזמר "מוסיקת לילה זעירה לצידה של גו'די דנץ.הופיע בסרטים רבים בצרפתית ובאנגלית. מרבה לשתף פעולה עם הבמאי אלן רנה והופיע בכמה מסרטיו האחרונים: "עוד לא ראיתם כלום", "לבבות", "החיים הם שיר", "לא על שפתי". הי המועמד 6 פעמיים לפרס הסזאר ,הופיע בין היתר בסרט "המטריקס", בסרט "קט וומן", בשני סרטים הנקראים "סהרה", האחד לצד מתיו מקונוהי ופנלופה קרוז והשני לצד ברוק שילדס שצולם בחלקו בישראל.
כמו כן הופיע בסרט על "אלוהים ואנשים", "כמו כולם", "פרוייקט לזרוס" וגם ב"שיגעון של מסיה 2".
