ריאליטי
Reality
סרטו של מתאו גארונה
A film by Matteo Garrone
זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים – פסטיבל קאן 2012
לוצ'יאנו הוא מוכר דגים נפוליטני, אדם חביב וחברותי המכיר את כולם בשכונה ובעיר הקטנה. בכל הזדמנות הוא נוהג לתת שואו ללקוחות בחנותו הממוקמת בכיכר העיר ומרבה לשעשע את קרוביו וחבריו באירועים משפחתיים. יום אחד האודישנים לתוכנית "האח הגדול" מגיעים לעיר והמשפחה מפצירה בו לנסות ולהתקבל לתכנית, הם משוכנעים שדמותו הצבעונית תסחוף גם את ההפקה. לוצ'יאנו יוצא בעקבות החלום אך כאשר התשובה מצוות ההפקה מתמהמהת, תחושת המציאות שלו מתחילה להתערער וכל הדברים בחייו – המשפחה, העסק, החברים – תופסים מקום משני מול הציפייה לכניסה לבית "האח הגדול".
בימוי: מתאו גארונה Matteo Garrone
הפקה: דומניקו פרוקאצ'י, מתאו גארונה
תסריט: מאוריציו ברוצ'י, אוגו קיטי, מתאו גארונה, מאסימו גאודיוסו
צילום: מרקו אונוראטו
עריכה: מרקו ספולטיני
מוסיקה: אלכסנדר דספלה
משתתפים :
לוצ'יאני: אניילו ארנה Aniello Arena
מריה : לורדנה סימולי Loredana Simoli
מיקלה: ננדו פאונה Nando Paone
אמו של לוצ'יאנו: גרציאלה מרינה
מסימונה: נלו איריו
דודה נונציה: שיאנו
דודה רוסריה: רוסריה ד'אורסו
אנצו: רפאלה פרנטה
איטליה / צרפת 2012 , איטלקית/ ונפוליטנית תרגום לעברית ואנגלית
115 דקות
הסרט מופץ על ידי סרטי אורלנדו בע"מ
החל מה 18 ביולי בבית הקולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה וברחבי הארץ
הערת הבמאי
הסרט נולד מסיפור פשוט אך אמיתי ושינינו אותו כדי שנוכל לעסוק במציאות של ימינו. זהו מסע של ציפייה, של תקוות וחלומות, והוא נפרש בשתי רמות: האחת חיצונית, גיאוגרפית, והשנייה פנימית, פסיכולוגית. הרמות האלה כרוכות זו בזו והנוף התרבותי הוא שמפיח חיים בדמויות. אני רואה בלוצ'יאנו מעין פינוקיו מודרני, ילדותי, תמים ונאיבי. אני עוקב אחריו כאילו הוא חי איזו הרפתקה פנטסטית ואני מנסה למצוא איזון עדין בין חלומות ומציאות, מבקש להשיג איכות של אגדה, סוג של ריאליזם קסום".
שיחה עם מתאו גארונה
ש: קודם כל בוא נדבר על שוט הפתיחה, צילום נהדר של העיר מהליקופטר שעובר לטקס חתונה בארמון ישן, אתה יכול לומר לנו למה רצית להתחיל את הסרט בצורה כזו?
ת: רצינו להתחיל את הסרט כמו ספור אגדה. כשאנחנו מביאים בחשבון שהסיפור נע בין הריאליזם למימד אחר. משהו יותר אבסטרקטי ופנטסטי. כל מה שקשור לתלבושות, למוסיקה, לצילום, מה שאתה חווה יכול להיות אולי חלום או סיוט. אבל הוא גם אמיתי, רציתי להבהיר את זה כבר מן השנייה הראשונה
ש: איפה צילמתם את סצינת החתונה ולמה?
ת: הסצינה צולמה בארמון המשמש היום כמלון "לה סורניסה" הנמצא 40 ק"מ מנפולי. ב-1998 עשיתי סרט דוקומנטרי על צלם חתונות שעבד בנפולי, הוא הצלם המפורסם ביותר באזור בתחום הזה. צילמתי אותו בארמון הזה שהפך למלון ותמיד רציתי לחזור לצלם משהו במקום הזה. ניסיתי לצלם שם בשניים מסרטיי, אבל לא הצלחתי. עכשיו זה התאפשר לנו.
ש: האם ניסית לתת אווירה אורוולית בסרט הזה?
ת: רציתי ליצור סרט מהנה, שהוא גם חם וישיר. מבלי להוסיף פילטרים קונספטואליים. משהו שיפנה לרגש מבלי להיות יותר מדי פוליטי. סצינות הפתיחה והסיום הם יותר סצינות חלום.
זום מן השמיים וכניסה לתוך עולם המציאות. אבל לא רציתי לתת תחושה שיש מצלמה בשמיים ששולטת בנו כמו באח הגדול אצל ג'ורג' אורוול. בסרט הזה ניסיתי לצור משהו שהוא יותר אגדה שחורה.
ש: כמו בסרטך הקודם "גומורה" בסרט הזה אתה בוחן עולם בה מנהגים ישנים מפנים מקום למנהגים חדשים. בצורה של תכנית טלוויזיה כמו האח הגדול. שמבליטה איזה "כל אדם" והרצון שלו להיות מפורסם על ידי הופעה בטלוויזיה. האם תוכל לדבר על מקומה של השחיתות בעבודה שלך, ואיך זה בא לידי ביטוי בצורה שונה בסרט הזה מאשר בסרטים הקודמים?
ת: בגישה שלי לסרט הזה לא רציתי לשים את עצמי מעל לאירועים ולשפוט. זו נקודת מבט שיכולה להיות יותר מדי מוסרית ושיפוטית. במקום זה רציתי להיות מאד קרוב לדמות הראשית, לוצ'יאנו, ולנסות להבין אותו. המטרה שלי הייתה לא רק לזרוק אותו לבית האח הגדול, היו לי מחשבות עמוקות יותר מכך. אני חי בחברה צרכנית ואני מרגיש מאד חלש מכל הפיתויים שמגיעים מהחברה הזו. לוצ'יאנו מתמודד עם אותם פיתויים בסרט. והחלומות שלו והתשוקות שלו מדבקים. הם מתחילים בתוך המשפחה, עם הילדים שלו, וגם בתוך העיר הקטנה בה הוא מתגורר ועובד. כולם חולמים על אפשרות לברוח מהמציאות. אני חושב שזה חלום עצוב. אבל חלום מאוד מודרני. מדובר במה שקורה במדינתי אבל גם בעולם כולו, החלום של "כל אדם" על גן עדן מלאכותי.
ש: אבל אמרת שהסרט הוא לא על טלוויזיית ריאליטי או תופעת האח הגדול!
ת: הסרט הוא יותר על הצופים שלו, ועל החלומות שלהם, זהו מימד אשלייתי של חלומות באופן כללי. הסרט עוסק בעיקר באיבוד הזהות של לוצ'יאנו. ההשפעה שלי במקרה הזה היא המחזאי פירנדלו. במשמעות של קונפליקט של הדמות עם האופי שלה. לוציאנו מאבד את הזהות שלו כדי להפוך למשהו שהוא חושב שהוא מושלם. ויוכל להצליח. הוא משתוקק לחיות בחברה אחרת משלו וכדי לממש את זה אתה צריך להיות בטלוויזיה. הבעיה של לוצ'יאנו הופכת להיות קיומית. איבוד הזהות שלו מתפשט כמו סרטן. זה מתחיל כמו בדיחה, כניסיון לרצות את הילדים שלו אבל זה מתפתח למחלה שמשנה את חייו ואת משפחתו לגמרי. הסרט היה יכול להיות בקלות תגובה על התופעה של האח הגדול. אבל זה היה הופך מהר מאד למשהו מיושן. כיוון שהאח הגדול מאבד מהפופולאריות שלו באיטליה אחרי כל כך הרבה שנים. טלוויזיית ריאליטי כבר לא כל כך מעניינת הרבה אנשים – היא בנאלית.
ש: האם כתבת את התפקיד של לוצ'יאני במיוחד לאניילו ארנה. או שמא הוא היה קיים עוד לפני שעשית את הליהוק?
ת: הספור של לוצ'יאנו מגיע מסיפור אמיתי, כך שכבר הכרתי את הדמות. חיפשתי שחקן שיוכל להיות אותו "כל אדם" עם הפנים של אדם ממעמד הפועלים. זה לא קל למצוא פנים כאלה באיטליה כיוון שרוב השחקנים כאן באים ממעמד הביניים. כשכתבתי את התסריט נזכרתי בקבוצת תיאטרון שאבי נהג לראות, קבוצת תיאטרון שפועלת בבית סוהר. ונזכרתי במיוחד באניילו ארנה. למרות שהיו רגעים שחשבתי על שחקנים אחרים, חלקם בכלל לא איטלקיים. לאחר שחיפשתי זמן רב החלטתי לתת לארנה הזדמנות. זה היה אתגר כי הוא אסיר עולם. באיטליה מאסר עולם זה 28 שנים, אניילו היה בבית הסוהר באותה עת רק 20 שנה. הוא החל לעבוד בקבוצת "תיאטרון בכל", קבוצה בעלת שם שזכתה בפרסים רבים. אבא שלי היה צופה תיאטרון נלהב ובכל קיץ היינו הולכים לפסטיבל תיאטרון בטוסקנה בו נטלה חלק קבוצת התיאטרון של אניילו בה הוא תמיד שיחק בתפקידים הראשיים. הפעם זה היה אתגר מיוחד עבורו כיוון שהוא מעולם לא שיחק בסרט קולנוע. אבל הוא שחקן עם כשרון נהדר, עם פנים חזקות ואישיות מיוחדת.
ש: מה היה צריך לעשות כדי לאפשר לו ליטול חלק בסרט?
ת: היה לו אישור לצאת מן הכלא לצלם סצנות ביום, ובערב היה עליו לשוב לבית הכלא. צילמנו בעיקר בנפולי ורומא. את התמונות ברומא צילמנו קרוב לבית הכלא, כך שבלילה הוא יכול היה לחזור לישון שם. נתנו למשטרה לוח זמנים מפורט כך שהם יכלו להגיע ולבדוק שהוא נמצא שם ועובד. לא היינו יכולים לעשות שום שינוי בלוח הזמנים, שהיה אתגר גדול עבורנו. אם ירד גשם לא יכולנו לשנות את המיקום ולצלם במקום אחר. העובדה שהוא שחקן שהיה סגור כל כך הרבה זמן נתנה עומק מיוחד לדמות שהוא יצר. זה האור שאתה רואה בעיניו שמפתיע אותך כל כך. אתה רואה את זה בעיניים שלו כשהוא מגלה את העולם של עסקי השעשועים דרך הדמות של אנזו . אתה רואה את ההתלהבות שלו כשהוא נכנס לאולפני צ'ינצ'יטה לאודישן, ואלו הם רגשות שיוצאות הן מהדמות ובעיקר מן האדם שמאחורי הדמות.
ש: בסרט מהדהדים סרטי מופת מן העבר, אפשר לחשוב על צ'פלין, פליני בעיקר לה סטרדה, והדולצ'ה ויטה ואפילו ממלך הקומדיה של סקורסזה. אבל הסרט שלך נטוע בעיקר בעולם הטלוויזיה, במיוחד הריאליטי, אתה יכול לומר משהו על המאבק בין שני העולמות הללו – קולנוע וטלוויזיה.
ת: יש הרבה מפליני בסרט הזה. גומורה היה יותר מחווה לסרטיו של רוברטו רוסליני. אני חושב שהסרט של פליני הקרוב ביותר ברוח לריאליטי הוא "השייח הלבן". זו היא קומדיה רומנטית אבל החלומות של הגיבורה הופכים לסיוט. התמימות והנאיביות שלה דומים מאד לזו של לוצ'יאנו. בקרן פליני הפועלת ברימיני הקרינו את שני הסרטים בזה אחר זה והתמלאתי שמחה גדולה. אבל יש השפעות של סרטים איטלקיים נוספים משנות ה -50 וה-60, כולל "בליסימה" של ויסקונטי על אמא שמלווה את הילדה שלה לתחרות הילדה היפה ביותר ברומא המתקיימת באולפני צ'ינצ'יטה.
ש: בהתחשב בעובדה שלצ'ינצ'יטה היסטוריה מפוארת בנושאי קולנוע זה מפתיע לראות שהאודישנים לתוכנית טלוויזיה מקיימים שם.
ת: גם האח הגדול משודר משם כבר 13 שנים וגם האודישנים מתקיימים שם. היינו קרועים בין יצירת תכנית טלוויזיה חדשה לבין שימוש בתוכנית קיימת, חשבנו שהתכנית עצמה לא כל כך חשובה אלא רק מה שהיא מייצגת. הקונפליקט האנושי, והדמות של לוצ'יאנו כפי שהאח הגדול משפיע עליה לאורך הספור, יותר עיניין אותנו.
ש: כללת סצינה בוותיקן וסצנות נוספות בזמן תפילות, מה תפקידה של הדת בסרט הזה. והקונפליקט בינה לבין תכניות ריאליטי?
ת: אני רוצה להשאיר לקהל להחליט על זה. צילמנו את הסצינה בוותיקן בעצם ליד הקולוסאום ברומא. היה לנו מעניין לערבב את הדת עם העוצמה של מדיה. בסרט יש קונפליקט בין שתי דמויות לוצ'יאנו שמאמין שאנשים מהפקת האח הגדול עוקבים אחריו ודמות אחרת המאמינה שרק אלוהים עוקב אחריו, האחד מאמין באלוהים השני מאמין באח הגדול.
ש: אחת הדמויות המעניינות בסרט היא אנזו, פליט האח הגדול, המופיע בכל מיני מקומות וצורות מפתיעים האם הוא מבוסס על דמות אמיתית? ואיך עשית את הליהוק?
ת: אני חושב שאני הוא אנזו , למרות שהדמות לא מבוססת על מישהו ספציפי. אולי על אדם שפגשתי שהפך אחר כך להיות הדמות של לוצ'יאנו. גבר שפגשתי וביקש ממני לסייע לו להתקבל למבחנים של האח הגדול. המשרדים שלי נמצאים ליד המקום בן נערכים האודישנים, אז אני מכיר איך השיטה עובדת אבל לא שולט בתוצאות. לאחר שהוא נסע לנפולי לעשות את האודישנים הוא התחיל להאמין יותר ויותר שהוא יתקבל לתכנית. כך שלוצ'יאנו נולד מתוך האדם הזה. לגבי אנזו היינו צריכים ליצור דמות שתגרום ללוצי'אנו לחשוב שהוא יכול להיכנס לנעליו. אבל השחקן הוא לא פליט האח הגדול אלא קומיקאי שיש לו קבוצת תיאטרון קומית.
ש: כמו בסרטייך הקודמים יש בסרט המון דמויות הנראות לעיתים מאד פלינאיות. איך נוצר הליהוק ואיך עובדים עם כל כך הרבה אנשים?
ת: פליני נהג לעשות ליהוק בנפולי, ואז לצלם ברומא ובצ'ינצ'יטה. הסרט שלנו הוא מעין סרט של פיקסר, כמו סרט אנימציה. אנחנו בוחרים פרצופים שיהיו בעלי נוכחות ממש כמו בפקיסר. ובחרנו שחקנים לכל הדמויות בריאליטי. כולם באים מעולם התיאטרון, חלק מהקומיקאים מגיעים מעולם הקברט, או מגיעים מקבוצות תיאטרון נפוליטני מסורתי. יש כמה דמויות שהם לא שחקנים כמו הזקנה ללא שיניים שקונה את הרובוט המטבחי.
ש: הסרט מתרכז ברובו בסביבה דתית סגורה, ובכיכר עירונית אחת, אתה יכול להסביר את הבחירה במקום הספציפי הזה?
ת: נפולי מחולקת לשניים. האחת מחוברת יותר לעבר שלה שזו נפולי בה לוצ'יאנו עובד וגר עם משפחתו. ונפולי נוספת מודרנית יותר אותה ניתן לראות בפארק המים והבריכה בה מבלה המשפחה המורחבת ומרכז הקניות בו עובדת אשתו בו נערך האודישן הראשון של האח הגדול. יש תחושה שנפולי המודרנית היא בעצם סט קולנועי ללא עבר, בניגוד מוחלט למקומות בנפולי הקשורים ומחוברים לעבר. נפולי הנראית כמו בסרטים האיטלקיים הניאו ריאליסטיים. רציתי להראות מעין מסע באיטליה כמו המסע בתוך ראשו של לוצ'יאנו. זהו מסע פיסי ופסיכולוגי המבליט את הניגודיות הקיימת באיטליה בימנו.
ש: הסרט הזה בניגוד לגומורה שהיה אלים מאד הוא קומדיה שחורה?
ת: אני אוהב לשנות. אני אוהב להתחיל לעבוד מסגנון מסוים. גומורה היה סרט גנגסטרים וסרט מלחמה, ריאליטי קרוב יותר לקומדיה, אבל זו לא ממש קומדיה במובן הרגיל, זו קומדיה שחורה ,גומורה עוסק בעולם הפשע וריאליטי עוסק בעולם השעשועים. ושניהם עוסקים בקורבנות של שני העולמות הללו.
ש: אתה יכול לספר על העבודה עם המלחין אלכסנדר דספלה
ת: פגשתי אותו לפני כמה שנים כשהוא היה בחבר השופטים בפסטיבל קאן, הוא אהב את גומורה. כשחיפשתי מוסיקאים לסרט הזה, שלחתי לו את הסרט הוא הסכים מיד. חשבתי הרבה על נינו רוטה ועל הסיכון שאנחנו לוקחים ביצירת פסקול דומה. חשבנו על קזנובה של פליני בו השתמש רוטה לראשונה במוסיקת טכנו. ואז אלכסנדר יצר את המוסיקה בדרכו האישית. נסעתי לפריז כמה פעמים לעבוד איתו. עבדנו בשיתוף פעולה יפה. כדי למצוא את הפתרונות הטובים ביותר. הוא איש נדיב ורגיש. הקלטנו את המוסיקה באולפני אבי רואד בלונדון עם תזמורת של 70 נגנים.
מתאו גארונה
נולד ברומא ב 1968 . סיים את לימודיו בבית ספר לאמנות והחל לעבוד כעוזר צלם לפני שהחליט להתרכז בציור ואחר כך בבימוי. ב 1996 זכה בפסטיבל סאכר. באותה שנה יצר את סרטו העלילתי הראשון שהופק על ידי חברה שהקים בשם "ארכימדס". הסרט זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע צעיר בעיר טורינו. הוא ביים סרט דוקומנטרי, "אורסט פיפלו צלם חתונות". ב- 1998 באותה שנה ביים את סרטו העלילתי השני "אורחים". סרט שזכה בפרס קודאק בפסטיבל ונציה . הסרט זכה גם בציון לשבח בפסטיבל האירופאי הראשון שהתקיים באנג'ר ובפרסים נוספים בפסטיבלים בהם הוצג. בשנת 2000 ביים את סרטו העלילתי השלישי "קיץ רומאי" שהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה. ב-2002 ביים את סרטו הרביעי, "החונט" שזכה להצלחה ביקורתית ובקרב הקהל. הסרט הוצג בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן ה- 55, זכה בפרס דויד דונטלו, האוסקר האיטלקי לתסריט ולשחקן המשנה ובפרסים נוספים ביניהם מספר פרסי פליני , ופרס מיוחד על שם פאוזוליני. ב-2004 הוצג סרטו "אהבה ראשונה", בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין וזכה בפרס דב הכסף למוסיקה. הסרט זכה גם בפרסי דויד דונטלו וסרט הכסף באותה קטגוריה. ב-2008 יצר את הסרט "גומורה" שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן. כמו כן זכה הסרט בחמישה פרסים בתחרות הקולנוע האירופאי באותה שנה. היה מועמד לאוסקר, גלובוס הזהב הסזר והבאפטא בקטגוריית הסרט הזר וזכה בפרסים נוספים. ב- 2009 הפיק גארונה את סרטו ש ג'יאני דה גרגוריו "ארוחות אמצע אוגוסט", שזכה בפסטיבל ונציה ובפסטיבלים נוספים.
ביוגרפיות שחקנים
אניאלו ארנה
יליד נפולי 1968, החל לשחק בבית המעצר וולטרה בקבוצת התיאטרון פורטזה בשנת 2001, בהדרכת ארמנדו פונזו. הוא משתתף בתפקידים ראשיים באופן קבוע בהצגות אותן מעלה הקבוצה.
ההצגות הללו מוצגות בפסטיבלים החשובים ברחבי איטליה וארנה מופיע איתן מחוץ לכותלי הכלא החל משנת 2007. חלק מן ההפקות הללו זכו בפרסים חשובים. כמו כן השתתף במספר סרטים דוקומנטריים.
הוא מרצה עונש של מאסר על חלקו בפשעים שבוצעו בנפולי במסגרת ריב כנופיות.
לורדנה סימולי
השתתפה במספר סרטים, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון רבות.
גרציאלה מרינה
זהו שמה הבימתי של ביאנקה בסילה. השם הזה נבחר עבורה על ידי אדואדו דה פיליפו, גדול המחזאים שיצאו מנפולי מחבר המחזה "פילומנה". היא עבדה בלהקתו של דה פיליפו במשך 6 עונות. ואז החלה לעבוד עם בכירי הבמאים באיטליה.
רפאלה פרנטה – אנזו זוכה יוצא האח הגדול.
חלק משלישייה קומית מפורסמת בנאפולי. אותה ייסד ביחד עם פרנ'צסקה דה פרייה ומימו מנפרדי.
צוות הכותבים
מאוריציו ברוצ'י
יליד נפולי 1966. החל את דרכו כסופר, פרסם שני ספרים והשתתף בשתי אנתולוגיות של סיפורים קצרים. ערך שתי אנתולוגיות נוספות. כתב שתי סדרות לרדיו ומחזות לתיאטרון. ב- 2008 שיתף פעולה עם הבמאי אבל פררה בסרט "נאפולי, נאפולי, נאפולי". ועם במאי הסרטים הדוקומנטריים לורצ'ו די קוסטנצ'ו. השתתף בכתיבת התסריט של "גומורה". כותב בירחון איל סטרניירו ובמהדורה הנפוליטנית של היומן לה רפובליקה. מעורב בפעילות חברתית הקשורה בצעירים בערי השדה.
אוגו צ'יטי
יליד 1943. עובד באופן קבוע עם היוצר פרנצ'סקו נוטי ועם היוצר אלסנדרו בנונוטי. כתב את התסריטים לסרטים "המדריך לאהבה" ו"המדריך לאהבה 2", "הורים וילדים – לנער היטב לפני השימוש". שבוים על ידי ג'ובני ורונסה ושיתף פעולה עם מתאו גארונה בסרטים ה"חונט" ו"גומורה".
מאסימו גאודיוסו
יליד נפולי 1958 . סיים את לימודיו במנהל עסקים, עבר למילאנו ואחר כך לרומא שם החל לעבוד בסוכנות פרסום גדולה. עבד כרעיוני ואחר כך כתסריטאי. ובמאי, יצר סרטי תדמית, סרטים דוקומנטריים. בכל אותך שנים למד תסריטאות, החל את שיתוף הפעולה עם מתאו גארונה בשנת 2000 והיה שותף לכתיבת "קיץ רומאי" וכתב תסריטים נוספים לבמאים אחרים גם כן.
אלכסנדר דספלה – מוסיקה
היה מועמד 4 פעמיים לפרס האוסקר והוא אחד המלחינים הבולטים לקולנוע בדורו. זכה בגלובוס הזהב על פסקול הסרט "הנערה עם עגיל פנינה". המועמדות הראשונה לאוסקר היה על הסרט "המלכה". באותה שנה זכה בגלובוס הזהב על פסקול הסרט "הצעיף הצבוע" והיה מועמד לאוסקר על הפסקול לסרטים "בנג'מין באטן" ו"מר פוקס הפנטסטי", ב-2010 כתב את הפסקול ל"נאום המלך", עליו זכה בפרס הבאפטא והיה מועמד לאוסקר. הלחין את המוסיקה לשני סרטי הארי פוטר האחרונים. את המוסיקה לסרטיו של ז'ק אודיאר, "ליבי החסיר פעימה", "נביא", לסרטיו של פולנסקי "סופר הצלילים", "אלוהי הקטל" והסרט החדש " ונוס בפרווה".
השנה הלחין את המוסיקה לסרטים "ארגו" ו"כוננות עם שחר".