29 במרץ 2024 5:32
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

תחרות "גוונים במחול" 2013

תחרות "גוונים במחול" 2013

 

בסימן

"פולחן וטקס" – לציון 100 שנה ל"פולחן האביב"

ניהול אמנותי : עידית הרמן

28-31 באוגוסט , מרכז סוזן דלל

תחרות "גוונים במחול" 2013 תתקיים זו הפעם ה-17 במרכז סוזן דלל בתל אביב בתאריכים28-31 לאוגוסט 2013.

התחרות תוקדש ל-100 שנים ליצירה "פולחן האביב" ותעמוד בסימן פולחן וטקס.

"גוונים במחול" הינה תחרות מחול דו שנתית ליצירה מקורית ישראלית וצעירה. עם השנים ביססה התחרות את מעמדה וקנתה לה אחיזה איתנה במרקם היצירה הישראלית בתחום המחול כאשר יוצרים ישראלים רבים החלו במסגרת זו את דרכם המקצועית ובהם: ליאת דרור וניר בן גל; תמר בורר; ענבל פינטו; ברק מרשל; יסמין גודר; עמנואל גת; רונית זיו; שלומי ביטון; ענת דניאלי; רננה רז; נעה ורטהיים ועדי שעל – כיום להקת מחול ורטיגו; איציק גלילי , הולנד ; סאלי-אן פרידלנד; תמי בן עמי; יורם כרמי; יובל פיק ויוסי יונגמן.

"גוונים במחול 2013" מתקיימת בתמיכת קרן ברכה, משרד התרבות והספורט, קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב וקרן ריץ' לחינוך תרבות ורווחה.

זו השנה השנייה שעידית הרמן משמשת כמנהל האמנותית של "גוונים במחול". הרמן היא יוצרת, מעצבת, רקדנית, שחקנית, במאית ומייסדת תיאטרון "קליפה" שהחל את דרכו עם זכייה במקום הראשון במסגרת תחרות "גוונים במחול" בשנת 1997.

 

לפני 100 שנה עלתה בכורת הבלט "פולחן האביב" בעונה הפריסאית של בלט רוס. היצירה שהוזמנה מהמלחין איגור סטרווינסקי לכוריאוגרפיה של וואסלב ניז'ינסקי -הרעידה את עולם האמנות בתעוזתה.

 שישה יוצרים נבחרו להשתתף בתחרות ויצרו עבודות העוסקות בקשר בין פולחן למחול כפי שמסבירה עידית הרמן:

"היוצרים בחרו להתמקד בפולחנים וטקסים שונים: פולחן נשי, טקסי זוגיות, טקסי מעבר, טקס גירוש ופולחן ההנצחה. התמודדות זו הביאה אותם לחשוף את סיפוריהם האישיים, לצד הניסיון ליצור לפי מהלכים טקסיים כללים, המובנים לכל אדם.

המקום בו מופע בימתי הופך להתרחשות אמיתית, בעלת משמעות סמלית ופולחנית עבור המופיע והנקודה בה משיקים מצבי התודעה בעת מופע בימתי ובעת טראנס, נבחנים ביצירות באותנטיות ובאומץ וכשהם מתלכדים – מחול פרפורמטיבי מצליח להפוך לסוג של שמאניזם מודרני".

מופע הפתיחה של "גוונים במחול" יורכב משני חלקים:

חלק א': הלל קוגן "פולחן האביב" – כוריאוגרפיה וביצוע

עיבודו של הלל קוגן ליצירה המיתולוגית "פולחן האביב" ברצף תמונות דרמטי ותוך צייתנות לפרטיטורה של סטרווינסקי ובה מתגלם האביב כזמן קצוב, הזדמנות דחופה למימוש יצרים ולכיבוש.

חלק ב': פולחן האביב – סשן אילתורי – הנחייה עידית הרמן

סשן אילתורי מונחה, בו יקחו חלק 11 רקדנים ויוצרים שיתמודדו עם היצירה האייקונית של סטרווינסקי שזכתה לעשרות עיבודים כוריאוגרפים. הבחירה באלתור ככלי וסגנון מכוונת ושואפת להתקרב אל המתח והאימה שביצירה המוסיקלית. האנרגיה הקבוצתית בסשן האילתור, בו דבר לא ידוע מראש, מלבד עלילת הבלט המקורית כהשראה למתרחש, מוצעת כמקבילה להתרחשות אותנטית באירוע בעל אופי פולחני.

אולם סוזן דלל 28 באוגוסט בשעה 21:00

היוצרים המתחרים יעלו עבודותיהם בשתי תוכניות שונות:

תוכנית א' של התחרות:

אן מון – כוריאוגרפיה וביצוע ניצן מרגלית . יצירת מחול פואטית העוסקת בטקס-שיחה בין דמות לירח. העבודה מהווה מעין טכס גירוש. הדמות אן מון נאבקת ונכחדת בתוך גופו של המופיע, שהוא גם מבצע הטקס.

ניצן מרגלית יליד שנת 1991 .בוגר בתיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.רקדן לשעבר באנסמבל בת שבע, בבלט Cross Connection  בדנמרק ובלהקת המחול ורטיגו.

פוליאנות- כוריאוגרפיה עדי פז.יצירת תיאטרון-מחול העוסקת בפולחן הצלחה נשית וחושפת באומץ את סיפור ההצלחה והכישלון האישי של המשתתפות, אל מול הסטראוטיפ הנשי שלהן. חמש נשים בוחנות את גבולות ההצלחה וממדי הכישלון בתחומים שונים בחייהן, כפי שהם משתקפים מבעד לעשרות ריטואלים נשיים יום יומיים.

עדי פז משחקת ורוקדת בתאטרון קליפה, תאטרון הסימטה ותאטרון המדיטק. עד כה יצרה שתי יצירות עצמאיות בהשתתפותה."פרימיירה", יצירת תאטרון-מחול ל 4 שחקנים-רקדנים בהשראת חוויות אישיות שלה וטקסטים של הסופר אלדד כהן."תחבושת אישית", סולו תאטרון-מחול בשילוב וידאו דוקומנטרי, אשר עוסק בתחושה של שוני חברתי.

צ'ארלי- כוריאוגרפיה וביצוע עמר עוזיאל .פנטזיית מחול שהיא טקס מעבר, העוסקת ברצון ובצורך להשתנות ולהתבגר ובמקביל – ברצון להשאר ילד. בשפה תנועתית מינימליסטית ובובה אחת, נחצה הגבול בין האישי לסמלי, ומתבצע מחול פולחן ופרידה מחשיבות הכוח וממקסם הנעורים.

עמר עוזיאל, יוצא להקת דה דה דאנס, השתתף כרקדן בפסטיבל גוונים במחול בשנת 2011 וחוזר כעת כיוצר עצמאי. יצר והשתתף בפסטיבל עכו 2011,  אינטימהדאנס 2012, מחול חדש 2013 וזכה במקום הראשון בפסטיבל בת-ים 2012.

אולם ירון ירושלמי

29 אוגוסט בשעה 20:00

30 באוגוסט בשעה 22:00

31 באוגוסט בשעה 18:00


תוכנית ב' בתחרות:

 

פירורי פרידות במשקל כבד- כוריאוגרפיה סמדר גושן .קטעי טקסים קצרים וסרקסטיים מתרחשים על הבמה וממחישים את המתחולל בנפש בדרך לניקוי יסודי מכאבי הפרידות שנצברו בה.

סמדר גושן , בוגרת תואר ראשון במחול וכוריאוגרפיה מטעם האקדמיה למחול ע"ש רובין.

העלתה בגוונים במחול 2011 את היצירה "אורבניה" וכן העלתה ו עבודות נוספות בפסטיבלים שונים בארץ.

מה שבאמת מרגיז אותי – כוריאוגרפיה עדי בוטרוס. בטקס זוגי ובאומץ נחשפות שלל תרבויות שונות בארץ שלנו, מנהגים, אמונות, שנאות וארכיטיפים של אישה וגבר.

עדי בוטרוס,החל דרכו  בסגנונות תנועה שונים כמו היפ-הופ וברייקדאנס, היפ הופ ומחול מודרני. למד בבסדנה להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון ובמסלול להכשרת רקדנים במרכז ביכורי העתים.

כיום עדי משתף פעולה כרקדן עם היוצרים איריס ארז, דנה רוטנברג, הלל קוגן, בשמת נוסן, שלומי טוויזר ואדמונד רוסו ואחרים.ב2012 זכה ממשרד התרבות במלגת לימודי אמנות.

אני רואה אותם מתקרבים -כוריאוגרפיה וביצוע: מירב דגן. יצירת מחול מקאברית, הנעה על הגבול הדק שבין אמת לבדיה ועוסקת בפולחן ההנצחה. העבודה מתכתבת עם הביוגרפיה האישית של היוצרת ושל משפחתה, מתוך התבוננות פנימית וחיצונית על טכסי השכול הישראלי. אמנים אורחים: אופיר בן שמעון , עדה דגן.

מירב דגן  רקדנית בלהקת קולבן-דאנס, בוגרת תואר במחול והוראה באקדמיה למחול בירושלים.                                                                                               יצרה את העבודה 'בובעלך' לפסטיבל אינטימדאנס 2006 וזכתה במקום השני בתחרות הכוריאוגרפיה ע"ש גרטרוד קראוס עם הסולו 'מיאו'. ב-2012 העלתה סולו בפסטיבל מחול אחר בסוזן דלל, ובפסטיבל עכו האחרון זכתה בפרס ביצוע על משחק במופע 'מרתון' של אהרונה ישראל.

אולם ירון ירושלמי

29 באוגוסט בשעה 22:00

30 באוגוסט בשעה 14:00

31 באוגוסט בשעה 21:00


מחירי הכרטיסים :

מופע הפתיחה 95 ₪

מופעי תכניות א',ב' 65 ₪ לכרטיס

מחיר משולב של 110 שח לרוכשים את שתי התכניות א' וב'.

על היוצרים


"גוונים במחול" 2013
המתמודדים

 

"גוונים במחול" 2013
היוצרים

 

עדי בוטרוס

גדי-דגון


נולד ב-1989 בבאר שבע.
את תחילת דרכו מצא בהתעמלות קרקע בגיל 7  ומאז התנסה בסגנונות תנועה שונים
כמו היפ-הופ וברייקדאנס. בגיל 18 עבר לתל אביב ללמוד היפ הופ ומחול מודרני. התגלגלות העניינים הביאה אותו אל הסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון, להכשרתו כרקדן מקצועי. לאחר שנת לימודים בגעתון, חזר לתל אביב ללמוד במסלול להכשרת רקדנים במרכז ביכורי העתים.כיום עדי משתף פעולה כרקדן עם היוצרים איריס ארז, דנה רוטנברג, הלל קוגן, בשמת נוסן, שלומי טוויזר ואדמונד רוסו ואחרים.עדי משתתף כיוצר וכמבצע במסגרות עצמאיות בארץ, כגון מחול אחר וגוונים במחול. ב2012 זכה ממשרד התרבות במלגת לימודי אמנות.

עדי מספר על היצירה "מה שמרגיז אותי"
השאיפה ליצור עבור בת זוגי דואט בו נרקוד יחד.היחסים בינינו מורכבים, וכך גם מערכת היחסים שלנו כזוג עם הסביבה.מעבר למורכבות הרגילה של מערכות יחסים אינטימיות, קיימת מורכבות הקשורה  לעובדה שאנו מגיעים ממקומות שונים, מתרבויות שונות. אני חש שכל אחד מאיתנו מתויג אחרת בסביבה שלנו, ותיוג זה מקרין על מערכת היחסים.

גדלתי בבאר שבע, במשפחה ערבית נוצרית, בבית שקשור לשורשים ולערכים שממנו אנחנו באים, אולם בעוד בבית הושם דגש על חינוך ייחודי שהורי ראו כנכון וכצודק, מחוץ לבית חונכתי במסגרות תרבותיות יהודיות, אם בבית הספר ואם במסגרות האחרות של החיים החברתיים מחוץ למשפחה.

בת זוגי, סתיו, יהודיה, גדלה בירושלים, לאם חילונית ואתאיסטית, ואב דתי ומסורתי.

השוני התרבותי בין המקורות הביוגרפיים והמשפחתיים שלנו, בא לביטוי באופן רגשי בעל עצמה רבה, בסיטואציות מתוחות של החיים הזוגיים, ומציב בפנינו אתגרים אישיים ומשותפים לא פשוטים.

עלה בי הצורך לדבר על זה – להבין את השוני, להגדיר אותו, להציף את הניגודים על פני השטח, להכיר את המציאות, בדרך לקבל אותה, ולהכיר את מה שעדיין לא מוכר. להשתמש בשפה אמנותית כדי לחקור, בזמן אמת, את הדילמות של האינטימיות, את החיים הביוגרפיים היומיומיים, ואת השתקפותם הבימתית.

קליפ פרומו: http://www.youtube.com/watch?v=3JWs9XOkU84&feature=youtu.be


מירב דגן

גדי-דגון


נולדה ב1984 במועצה מקומית פרדסיה אשר בשרון. בת לעדה, עובדת סוציאלית ולדב , כלכלן. אחות למיכל (32) זמרת אופרה בעבר וסטודנטית לפסיכולוגיה בהווה שחיה עם משפחתה בברלין ולאיל(22) שהשתחרר לא מכבר מהצבא.

החלה לרקוד בגיל 6 ושיעורי הריקוד המשיכו ללוות אותה כתחביב במהלך כל הילדות והנערות. במקביל פעלה באינטנסיביות בתנועת הנוער העובד והלומד, פעילות אשר השפיעה והעשירה את תפיסת עולמי החברתית והפוליטית. בגיל 13 החלה לרקוד בסטודיו לאומנויות הבמה "הבוסתן" בנתניה בניהולם של זאביק ומיקי מרין. מקום אשר עיצב את הדיאלוג שלה עם אומנויות הבמה ומתפקד כבית שני עד היום.בגיל 19הצטרפה ללהקתו של אמיר קולבן 'קולבן/דאנס' ובמקביל השלמתי תואר במחול והוראה באקדמיה למחול בירושלים.

במהלך העבודה בלהקה והלימודים יצרתי את העבודה 'בובעלך' לפסטיבל אינטימדאנס 2006 וזכיתי במקום השני בתחרות הכוריאוגרפיה ע"ש גרטרוד קראוס עם הסולו 'מיאו'.בהמשך עבודתה עם יוצרים עצמאיים שונים בינהם נמרוד פריד, נדר רוסנו, דפי אלטבב, ענת כ"ץ, אודליה קופרברג, אביגייל רובין ויואב ברטל, עמנואלה עמיחי, מירב כהן ואהרונה ישראל הופעתי במסגרות ופסטיבלים שונים בארץ ובחו"ל.  ב2012 העלתה סולו בשם 'נשימה עמוקה בילתי סדירה' בפסטיבל מחול אחר בסוזן דלל, ובפסטיבל עכו האחרון זכיתי בפרס ביצוע על משחק במופע 'מרתון' של אהרונה ישראל.

בחמש השנים האחרונות מתרגלת אשטנגה יוגה באופן אדוק ויום יומי. אף השלימה קורס מורים ליוגה בהדרכת איל צ'חנובסקי וכיום מלמדת בסטודיואים שונים בת"א.

מירב מספרת על היצירה "אני רואה אותם מתקרבים"
העבודה שאציג ב"גוונים במחול" מתכתבת עם הביוגרפיה הפרטית שלי ושל משפחתי, ונעה על הגבול הדק שבין אמת לבדיה.

אימי היא אחות שכולה, אחיה , אבנר בן אליעזר, נהרג במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרומית.השכול תפקד כדמות נוכחת נפקדת בחיי. לא הכרתי את דוד שלי אך דמותו בין אם בפינת ההנצחה שבסלון ובין אם בריתמוס הקבוע של טקסי הזכרון, היתה נוכחת בהעדרה ומשמעותית בעיצוב זהותי האישית והלאומית.

השכול הוא נושא מדובר במשפחה אך המילים והאופן בו מדברים עליו, קבועים, מוסכמים ומוגנים. ההשתייכות למשפחת השכול הישראלית, לאצולה המפוקפקת הזו, עוררה בי תחושות אמביוולנטיות של תלות מול מיאוס ויראת קודש מול ביקורת נוקבת. האמביוולנטיות והצורך לחשוף את הנסתר, התעצמו בשנה האחרונה, בה צילמנו סרט הנצחה על דוד שלי, 40 שנה אחרי נפילתו ובמקביל התעסקתי בחוויה שלי מול השכול כשחקנית-יוצרת בעבודה מרתון שהועלתה בפסטיבל עכו. האמביוולנטיות הזו מגיעה לשיאה בעבודה שאציג בפסטיבל הקרוב. בעבודה אני מתעסקת בפולחן ההנצחה, בגיחוך שבו, בזיוף שבו, אך גם במה שהוא משרת, אישית ולאומית. הזליגה הזו בין האישי ללאומי , מייצרת מוטציות רגשיות וטקסיות שאנו כה רגילים אליהן.                                                                                      מעניינת אותי ההקצנה והמשחק בווליום ,בין צורה לתוכן בהקשר של הנצחה, זכרון ושכול, דרך העניים שלי אך דרך פריזמות שונות.

קליפ פרומו: http://www.youtube.com/watch?v=PFL8uTQ8oqs&feature=youtu.be


עומר עוזיאל

גדי-דגון

בן 30, רווק, רקדן ויוצר עצמאי, גר בתל אביב.

נולד בחיפה, גדל והתחנך בקרית חיים. אחרי שירותיו הצבאי עבר עם משפחתו להרצליה, ובחמש שנים האחרונות מתגורר בתל אביב.

את "קריירת המחול" החל בגיל 8, בארצות הברית. משפחתו נשלחה לשנה ללוס אנג'לס, שם נחשף לאהבת המחול. רקד ריקוד חופשי והיפ הופ, השתתף בתחרות בית ספרית וזכה לכתבה אוהדת בעיתון מקומי. לאחר חזרתי לארץ הפסקתי לרקוד עד גיל 22.

למד בתיכון קרית חיים, במגמה למדעי ההתנהגות (פסיכולוגיה וסוציולוגיה), לוגיקה (מערכות מידע ובקרה). בצבא שירת בבית הספר לצניחה, כמדריך צניחה.

לאחר שהשתחרר מהצבא עבר עם משפחתו להרצליה.
אביו, טייס קרב וקברניט באל-על נתן לו אפשרות רבה לטייל סביב העולם, גולת הכותרת הייתה הנסיעה לסין שנמשכה חצי שנה.

שם בסין, לבד עם עצמו, הגיע לתובנה שעליו לממש את החלום ולרקוד.
כמו כן, הייתי מספיק בוגר ושלם עם עצמי כדי "לצאת מהארון".

כשחזרתי לארץ, התחיל ללמוד במכינה של בית הספר למשחק על שם ניסן נטיב, רקד בשיעורים פתוחים, ריקודים וטכניקות מכל הסגנונות (בלט קלאסי, מודרני, ג'אז ).

החיבור המקצועי שלו לעולם הריקוד החל עם המורה והכראוגרפית המופלאה, מיכל וולף. כל זה נמשך 3 שנים וללא ספק ביסס את הטכניקה המחולית שלו בדגש על בלט קלאסי.

הצטרף למסלול להכשרת רקדנים של להקת תל אביב, בהמשך הצטרף כמתלמד ללהקת דה דה דאנס בניהולם של עמית גולדנברג ויערה דולב.

בין ההכשרה להתלמדות רקדתי ולמדתי כשלושה חודשים בבית הספר למחול IALS ברומא.

כשחזר מרומא החל לעבוד בבית הקפה ה״תחתית״ כברמן, שם הכיר את היוצר יובל גולדשטיין, שלקח אותו תחת חסותו ביצירות: expensive shit שהועלתה לראשונה בפסטיבל גוונים במחול 2011 וביצירה ״רומאו ויוליה" שהועלתה לראשונה בפסטיבל אינטימהדאנס 2012.

כמו כן, עמר השתתף ביצירות הבאות:
Justkatzit עם ענת כ"ץ וארז מעיין מחול סאטירי שהועלה לראשונה בפסטיבל עכו 2011. ההצגה המשיכה לרוץ במשך שנתיים בתאטרון תמונע.

מופע אלתור עם שירן אליעזרוב mothertongue, שעלה בתאטרון ענבל.

״מחפשים בקפה״ עבודתה של לבנת סמרה שעלתה בפסטיבל בת-ים לתאטרון רחוב 2012.

שתי הצגות ילדים: ״אגם הברבורים״ של להקת דה דה דאנס ו"מסע בקופסא" של נימה יעקובי.

עבודות עם מאיה ברינר, יוני סוטחי, חגית יקרה (מתוכנן לעבוד איתה בשנה הבאה בלונדון),

פרוייקט הגמר של יערי שלם בבית ספר מנשר ונדר רוסנו.

כיום, לומד בבית ספר לכאורוגרפיה של ענת דניאלי, "כלים"  בנוסף, אני מתנדב בוועד ההיגוי של אמ"י (ארגון אומני הבמה בישראל).

עמר מספרת על היצירה "צ'רלי"

"צ'ארלי" היא פנטזיית מחול שהיא טקס מעבר, העוסקת ברצון ובצורך להשתנות ולהתבגר ובמקביל ברצון להשאר ילד. אני מזמין את הצופים להכנס לחלום שהמצאתי. בחלום אני נוחת במקום שאני לא מכיר ופוגש חד-קרן, יחד עם החד קרן אני מבצע טקס פרידה מחשיבות הכח וממקסם הנעורים. אני קטן וחלש ואני רוצה להיות גדול וחזק. אני קורא לחיה, אני זועק לצ'ארלי שיציל אותי, שיתן לי כוחות, שיגדיל אותי, שיבגר אותי. יש שני כוחות מנוגדים שפועלים, מצד אחד לגדול, להתבגר, להתחזק (אני עושה זאת בעזרת הרצון להיות החיה הפנטזיונרית האידיאלית המושלמת הזאת), מצד שני, לההשאר ילד ולהמשיך לשחק, ולהיות קטן, יש שם יותר אוויר וחופש, קלילות. במסע הזה, פנטזיות מתפרקות, חלומות גדולים של חיות וכח מתנפצים לתוך מציאות אחת קטנה ומספקת. זו יצירה אופטימית, בא אני הולך לחגוג את הכשלון של הניסיון להיות גדול מהחיים.

קליפ פרומו: http://www.youtube.com/watch?v=kcHEXhRYseo

עדי פז

גדי-דגון

כיום משחקת ורוקדת בתאטרון קליפה, תאטרון הסימטה ותאטרון המדיטק. עד כה יצרה שתי יצירות עצמאיות, בשתיהן השתתפה גם כפרפור מרית.

"פרימיירה", יצירת תאטרון-מחול ל 4 שחקנים-רקדנים, אשר עסקה בנושאים של יחיד מול חברה, זוגיות ומשפחה. עלתה בתאטראות שונים בארץ ובפסטיבל "מחולוהט" 2012 בסוזן-דלל. ההשראה ליצירה היו חוויות אישיות שלי וטקסטים של הסופר אלדד כהן.

"תחבושת אישית", סולו תאטרון-מחול בשילוב וידאו דוקומנטרי, אשר עוסק בתחושה של שוני חברתי. ההשראה ליצירה היתה אחותי הקטנה. ערכתי מחקר של ראיונות דוקומנטריים עם אנשים רבים הקרובים אלי כהכנה למחקר התנועתי, ובסופו של דבר אני על הבמה כשעל המסך מוקרנים ראיונות עם אימי, סבתי ואחותי.

ביצירותיה אוהבת לעסוק בנושאים שמרגשים אותה. שואבת השראה מחיי האישיים, חיי היומיום, מדימויים שעולים בראשי, מדברים פשוטים אשר נוגעים לכל אדם. בהכנה ליצירה אני משתדלת להיות כמה שיותר אותנטית, צנועה וקרובה לעצמי, כדי לנסות להביא משהו ייחודי וחדש. אוהבת להגיש את הנושאים והאמירות שלי על הבמה באופן ישיר, אותנטי וחושפני, להשתמש בתנועות יומיומיות אך בד בבד לארוז את הכל בעטיפה אסתטית של סמלים ודימויים שמשאירים הרבה מקום למחשבה. היכולת להעביר מסר בצורה ישירה אך מתוחכמת ואמנותית היא האתגר שמעסיק אותי.

עדי מספרת על היצירה "פולינאות"

כשנגשתי לאודישנים לפסטיבל "גוונים במחול" מאוד התרגש מהנושא- "פולחן".
הבינה שעבורה הדרך היחידה להתחבר למושג כל כך גדול היא רק מתוך המקום הפרטי והסובייקטיבי שלה. עצרתיהלרגע וחשבתי כיצד ניגשים למילה כזו גדולה ורבת משמעות, ובראש ובראשונה ניסיתי לגלות היכן בחיים שלי ישנו פולחן, ריטואל, טקס שעבורי הוא קדוש. לאודישן השני, בלי לשים לב כבר הגעתי עם התשובה שבדיעבד היתה כה ברורה עבורי- פולחן ההצלחה הנשית. זהו נושא שמעסיק אותי כבר מגיל 6.

אני רוקדת, משחקת ושרה מגיל 6 בערך. מאז ומתמיד אהבתי את השילוב בין האמנויות. הרגשתי שהתאטרון או המחול לבדם לא מספיקים לי בכדי להיות נאמנה ולהביע את עצמי. לאורך השנים גיליתי ששפת התאטרון-מחול על גווניה מאוד מדברת אלי. בכיתה א' אמרתי לסבתא שלי- "את תראי, כשאני אהיה גדולה אני אהיה כוכבת על הבמה". היא לא שוכחת את זה עד היום ומזכירה לי את זה בכל פעם שאני מופיעה. ידעתי מהר מאוד שאני צריכה לעבוד קשה כדי להשיג את החלומות שלי, ועבודה קשה מעולם לא הפחידה אותי. השקעתי מרץ רב מגיל מאוד צעיר בסטודיו למחול ובסטודיו למשחק ולימים גם השקעתי מאמצים בכדי להפוך ליוצרת עצמאית. כיום אני מבינה שהדרך היחידה שלי להצליח היא להיות נאמנה לעצמי ולהביא את מי שאני באמת בצורה הטובה ביותר. וכאן הגיע החיבור למילה "פולחן". גיליתי שאורח החיים שלי רצוף בכל מיני טקסים שרק אני יודעת עליהם שהביאו אותי לאן שהגעתי, ועצם היותי אישה צובע באופן אוטומטי את כל מושג ההצלחה בניחוח נשי. אע"פ שאנו חיים בחברה מודרנית בה שואפים לשוויון בין המינים, תמיד היה ויהיה הבדל בין הצלחה גברית לנשית, וגם אני על בשרי חשה את אותו הבדל ביחס בשל המגדר. על כן התחלתי לחקור מבחינה חברתית היסטורית את נושא ההצלחה הנשית על כל המשתמע מכך, החל מנשים בתנ"ך, במיתולוגיה היוונית ומנהיגות התנועה הפמיניסטית ועד למרלין מונרו, וירג'ניה וולף, פינה באוש ומישל אובמה. מחקר זה מעשיר את עבודתי בסטודיו כיום. העבודה התנועתית שלי עם הרקדניות בסטודיו נובעת ממקורות השראה שונים- מהפולחן האישי שלי הקשור להצלחה וכישלון בחיי הפרטיים, מהמחקר החברתי-היסטורי שאני עורכת ומחוויותיהן האישיות של הרקדניות. כל הרקדניות שלי הן נשים חזקות ומצליחות, כל אחת בסטטוס אחר בחייה ותפיסתה את מושג ההצלחה הנשית הוא סובייקטיבי ושונה, כך שהדיון איתן מרתק ומעשיר.

להצלחה נשית יש ממדים כה רבים השלובים זה בזה- הצלחה בקריירה, בזוגיות, במשפחה, הצלחה כהגשמה עצמית ועוד. כיום אני בת 30 והקריירה והגשמת חלומותיי כפרפורמרית ויוצרת מאוד חשובים לי. בשנה האחרונה הרגשתי שיש עוד רבדים בי שזקוקים לטיפוח כדי לחוש הצלחה כאישה. הכנסתי לחיי את ממד הזוגיות, פיניתי מקום בליבי לאדם נוסף ויקר, לאחר שנים שלא היה לי מקום לכך. בסטודיו גיליתי שהתשובה האינטואיטיבית של רוב הבנות הרווקות שנשאלות מהי הצלחה עבורן היא- קריירה וזוגיות, כששניהם מסמלים עבורן רבדים של הגשמה עצמית כאישה. תשובתן של אלו שכבר הקימו משפחה היא להצליח לשלב בין הגשמה עצמית, קריירה ואימהות.

גדלתי בהוד-השרון. בת שניה במשפחה של 4 בנות. שני הורים עצמאים ומלאי אמביציה להצליח. אמא מטפלת באמנות ופסלת ואבא איש עסקים ומנהל מפעל לציוד רפואי. גדלתי על טהרת פולחן ההצלחה. בד בבד גם חונכתי להיות נאמנה לעצמי ולהשתדל לעשות בחיים האלה רק את מה שעושה לי טוב. התברכתי בהורים שקיבלו אותי בכל דרך שבה בחרתי, וכשבחרתי תמכו בי עד הסוף. חוויתי גם הרבה כישלונות ואכזבות שבנו אותי והפכו אותי למי שאני, למדתי ליפול והכי חשוב שלמדתי לקום ולהתחזק. הגעתי למסקנה שלא ברור ממה אנשים מפחדים יותר- מההצלחה או מהכישלון. כיום אני מנסה לסלוח לעצמי, לקבל את מי שאני, לאפשר לעצמי ליפול ולאפשר לעצמי להצליח.

קליפ פרומו: http://youtu.be/mU96FJ6Ah2c

ניצן מרגליות

גדי-דגון

נולד בשנת 1991, מרבית ילדותו עברה עליי בשיכוני משפחות של בסיסי חיל האוויר רמון ופלמחים, באווירה הזכורה לי כקיבוצית, מרווחת ואולי אף פסטורלית.

בגיל שמונה עבר עם משפחתו למודיעין שם העביר את נעוריו.

התחיל לרקוד בגיל 11 בחוג מחול מקומי ויחסית מהר הבנתי "שהגיע הביתה".

בכיתה ט' התחיל  ללמוד בתיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

בספטמבר 2009 , בתום לימודי התיכון הצטרף  לאנסמבל בת שבע ושם רקד במשך שנתיים בעבודות מאת אוהד נהרין ושרון אייל.

לאחר מכן השתתף בפרויקט בקופנהגן, דנמרק . Cross Connection Ballet.

ומיד אחר כך באוקטובר 2011 הצטרף ללהקת המחול ורטיגו, זוהי העונה השנייה בה רוקד בלהקה, בעבודות של הכוריאוגרפית נועה ורטהיים.

ניצן מספר על היצירה "אֵן מוּן"

יצירת מחול פואטית העוסקת בטקס-שיחה בין דמות לירח.

עולם יָשָׁן וכאוטי, זיכרונות קדומים, פראות, טירוף וקידוש מאגי של חוסר העשייה.

הדמות מתארת עולם יָשָׁן וכאוטי, היא מעלה בגופה ובדמיונה זיכרונות קדומים, ימים ואירועים מהעבר המניעים אותה, היא נוגעת בפראות, בטירוף ומקדשת את חוסר העשייה.
העבודה עוסקת בהתמודדות עם קונפליקט ממושך, סתירות ומאבק בין השלמה לחוסר השלמה עם גורל טראגי. הדמות אן מון מקדישה עצמה לירח, היא גוססת, נאבקת ונכחדת.

קליפ פרומו: https://www.youtube.com/watch?v=yfTYtsqI9Kg

סמדר גושן

גדי-דגון


סמדר גושן, ילידת קרית טבעון 1987.

החלה לרקוד בגיל חמש בסטודיו פרטי של מי שהייתה אז המורה למחול בקרית טבעון, אביבה הבר, ששמה דגש על התיאטרון שבמחול.

בגיל תשע עברה לרקוד בבית הספר למחול בקרית טבעון, בהנהלתה של לבנה קורין שכעבור שנה הקפיצה אותה לרקוד עם קבוצת בנות בוגרות ממנה וכעבור מספר שנים אפשרה לה ליצור כוריאוגרפיות עבור מופעים של כיתות צעירות יותר.

בתיכון שילבה עם המחול, לימודי תיאטרון, ביימה את הפקת הבגרות וסיימה בהצטיינות את לימודי במגמת אומנויות הבמה בתיכון אורט קרית טבעון.

בשנת 2009 התקבלה ללימודי תואר ראשון במסלול מקוצר באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים. כעבור שלוש שנים סיימה את לימודי בחוג למחול והמסלול לכוריאוגרפיה. במהלך הלימודים רקדה במשך שנתיים באנסמבל האקדמיה למחול ועבדה במסגרת הלהקה עם יוצרים שונים כגון: סהר עזימי, עידן כהן, אריאל כהן, שרון צוקרמן ועוד…

בשנה האחרונה ללימודיה לקחה חלק באנסמבל האקדמיה בתור יוצרת, הלהקה הופיעה עם עיבוד של עבודתה "אורבינה" שעלתה לראשונה בפסטיבל גוונים במחול 2011 בניהולה האומנותי של עידית הרמן.

השנה משתתפת בפעם השניה ברצף בתור כוריאוגרפית בפסטיבל "גוונים במחול".

בין לבין עלו עבודות נוספות שלה בפסטיבל מחול שלם בירושלים ובפסטיבל מחול אחר בסוזן דלל.

עבודתה "a short story by us" זכתה במקום השני בתחרות הכוריאוגרפיות ע"ש גרטרוד קראוס באקדמיה למחול בירושלים.

הקיץ משתתפת כרקדנית בפסטיבל יצירה ירושלמית של קבוצת TULL BOX  ובפסטיבל עכו.

בשנת הלימודים האחרונה לימדה קומפוזיציה וכוריאוגרפיה באקדמיה הגבוהה למחול בירושלים.

 

סמדר מספרת על היצירה " פירורי פרידות  במשקל כבד"

היצירה מתעסקת בטראומות פרידות העבר שנצברות אצל כולנו במהלך השנים. בסגנון קיטשי וסרקסטי היצירה מציעה לצופה "שיטה פשוטה ומהירה" להתמודדות והתנקות מפרורי הפרידות.

בתהליך היצירה הצפתי זיכרונות פרידות וסופים שונים שהתיישבו אצלי בנפש כ"לא סגורים", בין היתר הפרידה מהמוצץ בתור ילדה, פרידה מזוגיות ארוכה ועוד… ניסיתי ליצור על הבמה סיטואציות שמעוררות מצד אחד הזדהות מצד הצופים שבוודאי גם, לא פעם, מוצאים עצמם מתרפקים על זיכרונות העבר ונאחזים בדברים שכבר אינם חלק ממשי מהמציאות שלהם, ומהצד השני, להעביר ביקורת על החלק הזה בנו שלא מסוגל לשחרר, לחתוך וללכת הלאה מהדברים שאנחנו נפרדים מהם(או שנפרדים מאתנו).

היצירה משלבת טקסט, חלקו טקסט מקורי שלי וחלקו בהשראת הספר "מצבי רוח" של יואל הופמן. הושפעתי מאוד מהספר ומהכתיבה של יואל הופמן בתהליך היצירה. היו רגעים רבים שהרגשתי שיואל מצליח להביא בכתב בדיוק מופתי את הקושי שבהיפרדות ואת ההיאחזות האנושית בזיכרונות.

הקאסט מורכב משלושה רקדנים ושחקן, השחקן מוביל את היצירה ויוצר לה מעין מסגרת, הוא מנחה את הרקדנים ומורה להם על הטקסים שעליהם לבצע על מנת להיפטר מטראומות הפרידה.

הבחירות המוזיקליות נובעות בחלקן מתוך שירים שליוו פרידות שחויתי בעבר ("חמש שנים על מיכאל" היה השיר שאימי שרה לי בטקס הפרידה שלי מהמוצץ שבעצם זכור לי כטקס הפרידה הראשון בחיי), ובחלקן פשוט מתוך טעם אומנותי וחיפוש אחר מוזיקה שתשרת את הפיזיות ביצירה.

התפאורה על הבמה מחלקת את הבמה לשלושה חללים שאינם שווים בגודלם ואמורים לייצג את חלל הנפש, בעצם את החלל שבין הפופיק למח בגוף האדם, אבל מבפנים.

החלל הקטן ביותר בצד הבמה מייצג את חלל המח, הוא המשרד של מטר (שחקן) שמנחה את היצירה. החלל המרכזי והגדול מבין השלושה הוא חלל הלב, אדר ומורן (רקדניות) משוייכות לחלל הלב ומשמשות כמו מעין מעודדות של חלל הלב. החלל השלישי בצד הבמה מייצג את חלל התת מודע, אלמוג (רקדן) מתפקד כמעין מאבטח של חלל התת מודע.

קליפ פרומו:  http://www.youtube.com/watch?v=KRhzc3MTIbI&feature=youtu.be

 

"גוונים במחול " 20
מרכז סוזן דלל : 28-31 ביולי 2013
טל' להזמנת כרטיסים: 03-5105656
http://www.suzannedellal.org.i/

שתפו את הפוסט!