פרס הסרט הטוב ביותר, פרסי הצילום והעריכה – פסטיבל טרייבקה 2017; פסטיבל HotDocs 2017; פסטיבל דוקאביב 2017
כשצפיתי בסרט הזה על רקדנית להקת המחול בת שבע, היה לי רק משפט אחד לכתוב: החיים זו לא במה!! זאת בניגוד למקובל שהחיים הם במה או משחק וכו'.
זאת ועוד, חשבתי ואני חושב שזה סרט חובה לכל חובב מחול, משחק ותרבות.
בובי ג'ין גדלה באיווה, למדה בבית הספר לאמנויות ג'וליארד ויצא לה לפגוש את אוהד נהרין. היא התאהבה באוהד נהרין ורצתה לרקוד רק בשבילו וב 2006 עברה לישראל והחלה לרקוד בלהקת בת שבע.
הסרט הזה מתחיל בריקוד בעירום מלא וכמעט מסתיים כך במחול בעירם מלא. לא מזמן קיבלתי קומיניקט (הודעת עיתונות) של מחול גברי בעירום מלא, רק מבט אחד בצילום והחלטתי שאני לא מסוגל לפרסם.
העירום בסרט הזה אמנם אסטטי הרבה יותר, אומנותי כי רואים את התנועה כמובן, אבל לא ברור לצופה מה מקומו ומה הנימוקים של הרקדנית לבצעו כולל חלק ארוטי על הבמה למול צופים אולי פרטיים אבל זה הסרט והוא מתיימר להיות דוקומנטרי.
העירום באמת אינו נושא הסרט, הסרט דן בשני נושאים עיקריים, המחול, וההתאהבות של בובי ברקדן, אור, הצעיר ממנה ב10 שנים ואת הקורה ביחסים האלו.
הריקוד בבת שבע היה חלום, ההתמכרות לאוהד נהרין כמו האהבה לאור היתה עצומה שקבלה אולי את הממד לה בעבודה על הבמה וביצירה.
אנחנו כצרכני תרבות ומחול לא מסוגלים לדמיין את המאמץ הפיזי של התירגול והאימונים לקראת המחול. זה חלק מהערך המוסף של הסרט.
הסרט מציג לצד המחול את הדילמות בזוגיות המוזרה הזו ובמיוחד נוכח הרצון של בובי ג'ין לחזור הביתה לארה"ב אחרי עשור. בובי ג'ין מחפשת בית, מקום שבו תוכל לחשוף את כל כולה, מקום שבו – כהגדרתה – לא יהיה לה כוח להסתיר דבר. היא מוותרת על מעמדה, על הפרגון של הקהל המקומי ואפילו על סיפור אהבה מלא התשוקה עם אור. החזרה לבית הוריה באיווה והניסיונות לפרוץ אל תוך עולם המחול האמריקני התחרותי מעלים בה תהיות אישיות ומקצועיות עמוקות, אבל גם מובילים אותה ליצור יצירה מקורית, נועזת וכנה יותר מכפי שהעזה לדמיין.
בימוי: אלבירה לינד (90 דק', דנמרק/שוודיה, 2017)
המלצת צפייה.
בכורה: יום שלישי 26.9 בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD.
שידור נוסף: מוצ"ש, 30.9, 22:30
צילומים באדיבות yes דוקו