זהו סרט שמחזיק את הצופה במתח מהרגע הראשון עד לסיומו, זאת למרות שלפעמים תזוז בכסא בחוסר סבלנות ותתעצבן על הבמאי שהכניס אותך ל-85 דקות לחדר סגור תרתי-משמע בלי יכולת לזוז. הסרט מכניס אותך למוקד משטרה לעזרה במצוקה והשאלה שתשאל אתה (או את) את עצמך בסוף הסרט היא: "מה אני הייתי עושה אם הייתי מקבל שיחה מאישה שנחטפה?"
השאלה הזו של קבלת שיחה מאישה חטופה היא הבסיס לסרט הזה ובעצם מקור ההשראה של הבמאי.
האשמים הוא אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה. אסגר הולם, קצין משטרה המשרת כמוקדן במוקד משטרתי בקופנהאגן, בירת דנמרק, עונה לשיחת חירום מאשה חטופה. כשהשיחה מתנתקת לפתע, מתחיל מרדף אחר האשה והחוטף. חמוש בטלפון בלבד, יוצא אסגר למרוץ נגד הזמן. עד מהרה הוא מבין שמדובר בפשע גדול בהרבה משחשב ושהדברים אינם בדיוק כפי שהם מוצגים.
סרט הביכורים של גוסטב מולר הותיר את הקהל המום בבכורתו בפסטיבלי סאנדנס ורוטרדם, בשניהם זכה בפרס הקהל לסרט הטוב ביותר. מאז זכה הסרט בעשרות פרסים נוספים ברחבי העולם לסרט, לבמאי ולשחקן הראשי.
כמה שידוע לי: התקציב לסרט היה כ- 500,000 יורו ולכן הוא מבוצע במקום סגור, במרכזו של מוקד משטרתי, אבל דווקא זה היה תמריץ לבמאי ליצור משהו שלא ציפית לו , משהו מחוץ לקופסא שהיינו חושבים על המקרה ועל העריכה של הסרט. כצופה אתה אינך רואה מה מתרחש בחוץ, אתה רק שומע את השיחות ואלו "מתובלות" בהתנהגות הלא-תמיד מנומסת של המוקדן שמשדרות לצופה ישר לווריד ולמח.
הליהוק של השחקן הראשי (כל היתר זוטרים בעיני) יאקוב סדרגרן – בתור אסגר הולם פשוטהצלחה אדירה, משחק משכנע וסוחף.
מה אומר הבמאי גוסטב מולר על הסרט:
תמיד האמנתי שהדימויים החזקים ביותר בסרט, אלה שנשארים אתך לאורך זמן, הם לא אלה הנראים לעין, אלא אלה שהצופה לא רואה.
הרעיון לסרט עלה כשנתקלתי במקרה בשיחה למוקד חירום משטרתי מאישה שנחטפה. היא נסעה במכונית ודברה בקודים מכיוון שלצידה ישב החוטף שלה. בהתחלה נסחפתי על ידי המתח שיצרה השיחה, כמו שכל מאזין היה נסחף. ואז התחלתי להרהר במה שהפך את השיחה הזו לכל כך מטרידה ומרתקת, על אף שהאזנתי רק להקלטת קול. ראיתי את האישה לפניי, את המכונית שבה היא הייתה, הדרך בה נסעה המכונית, ואפילו את החוטף שישב לצידה.
אני משער שכל אדם שהיה מקשיב לשיחה הזו, היה רואה דימויים שונים, מדמיין את האישה אחרת, את החוטף באופן שונה וכן הלאה.
התחלתי לחשוב מה יקרה אם אשתמש ברעיון הזה של דמיון נפשי בסרט?
החזון שלי בעשיית "האשמים" היה ליצור מותחן המונע באמצעות הגיבורים. יותר מזה, רציתי ליצור סרט שייתן לכל צופה וצופה חוויה שונה לגמרי. מבחינתי, כבמאי בתחילת הדרך, זו הייתה גם הזדמנות להרים סרט גדול שלא נראה כמו סרט דל תקציב. היה לנו גם מאוד חשוב להעביר תמונה ריאליסטית. אמיל ואני עשינו תחקיר מקיף לדעת בדיוק איך מוקדי החירום בדנמרק עובדים. דיברנו עם שוטרים והאזנו לעוד שיחות רבות מסוג זה. כדי לשמור על התחושה האותנטית של ההתרחשות, השתמשנו בשלוש מצלמות כדי לאפשר טייקים ארוכים.
יאקוב השחקן הראשי לא היה מודע להערות שקיבלו שאר השחקנים, על מנת לקבל ממנו תגובות אמתיות וגם כדי לשמור אותו דרוך ורענן לאורך כל הצילומים.
גם מבחינת הצופים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להגיע לחוויה משמעותית היא לגרום להם לשבת דרוכים בקצה הכיסא. אני אוהב את קו התפר בין הקולנוע האמנותי לקולנוע שפונה לקהל הרחב. עבורי, ההשראה הכי גדולה היא במאים כמו סקורסזה ואני יכול רק לשמוח בהצלחה לה זכה עד כה סרטי הראשון.
טריילר מתורגם לעברית:
לדעתי, אחד הסרטים הטובים של השנה ולא פלא שיש לו רזומה עשיר של הצלחות.
בין 9 המועמדים הסופיים לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר
אחד הסרטים הזרים הטובים של השנה – איגוד המבקרים האמריקאי NBR
פרס חביב הקהל – פסטיבל סאנדנס במסגרת הקולנוע העולמי
פרס חביב הקהל ופרס חבר השופטים הצעיר – פסטיבל רוטרדם
פרס הבמאי הטוב ביותר – פסטיבל ויאדוליד
פרס חבר השופטים – פסטיבל וושינגטון
פרס המבקרים – פסטיבל ציריך
פרס הבמאי הטוב ביותר – פסטיבל סיאטל
פרס חביב הקהל – פסטיבל סלוניקי
פרס הבמאי, פרס חביב הקהל ופרס העיר טורינו לתסריט ולשחקן – פסטיבל טורינו
פרס חביב הקהל – פסטיבל מונטקלייר
פרס הסרט הטוב ביותר – פסטיבל הבלטי לסרטי ביכורים
פרס הבמאי וסרט הביכורים הטובים ביותר – 2018Camerimage
פרס הבמאי והשחקן הטובים ביותר – פסטיבל מקאו
היוצרים:
בימוי ותסריט: גוסטב מולר Gustav Möller
תסריטאי נוסף: אמיל ניגארד אלברטסן Emil Nygaard Albertsen
צילום: יספר ספניג Jasper Spanning
עריכה: קרלה לופה היינצלמן Carla Luffe Heintzelmann
עיצוב פסקול: אוסקר סקריבר Oskar Skeiver
הפקה: לינה פלינט Lina Flint
שחקנים:
אסגר הולם: יאקוב סדרגרן Jakob Cedergren
איבן: ג'סיקה דינאג' Jessica Dinnage
מיקאל: יוהאן אולסן Johan Olsen
רשיד: עומר שרגאווי Omar Shargawi
מתילדה: קתינקה אברס-יאנסן Katinka Evers-Jahnsen
גוסטב מולר – בימוי ותסריט
נולד בגוטנבורג, שוודיה, בשנת 1988. למד בימוי סרטים בבית הספר הלאומי לקולנוע וסיים בשנת 2015. סרט הגמר שלו "בעלטה" בן ה-28 דקות זכה בפרס הדור החדש בפסטיבל בדנמרק. "האשמים" הוא סרטו העלילתי הראשון.
אמיל ניגארד אלברטסן – תסריטאי שותף
נולד בלונדון, אנגליה. סיים את לימודיו בבית הספר הלאומי לקולנוע בדנמרק בשנת 2013. כתב שתי סדרות עבור הטלוויזיה הדנית. "האשמים" הוא התסריט הארוך השני שלו.
יספר ספניג – צילום
נולד בדנמרק, סיים את לימודיו בבית הספר הלאומי לקולנוע בדנמרק בשנת 2015. במהלך לימודיו צילם את הסרט "האליטה", סרט שזכה בשלל פרסים.
קרלה לופה היינצלמן – עריכה
עורכת סרטים שבסיסה בקונפהגן, עורכת סרטים וסרטי פרסומת. מיד לאחר שסיימה את לימודיה ב- 2015 בבית הספר הלאומי לקולנוע בדנמרק, הפכה לאחת העורכות המבוקשות בסקנדינביה, בין היתר עבדה עם יוצרים כמו בילי אוגוסט ומרין וורנר. העין העדינה שלה לרגש ותזמון העניקו לה את שמה הטוב בתעשיית הקולנוע הסקנדינבית.
אוסקר סקריבר – מעצב הפסקול
סיים את לימודיו בבית הספר לקולנוע בדנמרק בשנת 2011 כעורך סאונד. עבד במספר גדול של סרטים ותוכניות וסדרות טלוויזיה מאז. ביניהם הסרט "מלחמה" שהיה מעמד לאוסקר.
השחקנים
יאקוב סדרגרן – אסגר הולם
נולד בשוודיה וגדל בדנמרק. שחקן מוערך שביצע את הפריצה שלו בשנת 2000 עם סדרת הטלוויזיה הדנית "העכביש". מאז עבד במספר רב של סרטים ותוכניות טלוויזיה וגם בהצגות תיאטרון בדנמרק ומחוצה לה. ב- 2009 זכה בפרס האקדמיה הדנית ובפרס המבקרים כשחקן השנה על תפקידו בסרט "מאושרים במיוחד". היה מועמד לפרס השחקן על תפקידו ב"סאבמרינו" של תומאס וינטרברג, עליו היה מועמד לפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע.
ג'סיקה דינג'ה – איבן
שחקנית צעירה בקולנוע ובתיאטרון, בוגרת האקדמיה הלאומית לאומניות הבמה ב – 2016.
יוהאן אולסן – מיקאל
דוקטור לביולוגיה, החוקר מבנה של חלבונים ותפקודם במחלקה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת קופנהגן, בנוסף למשחק הוא גם מוזיקאי ומנהיג שתי להקות רוק דניות.
עומר שרגאווי – ראשיד
נולד לאם דנית ואב פלסטיני בקופנהגן. במאי וצלם סטילס בעברו. את עבודת הביכורים שלו כבמאי עשה בסרט "לך לשלום ג'מיל" ב- 2008.
דנמרק 2018, 85 דקות, דנית, כתוביות לעברית ולאנגלית
החל מתאריך 31 בינואר בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ, בהפצת סרטי נחשון
מסוקרן מהעובדה שכולם מקשיבים לאותו קליפ אודיו היו רואים דימויים שונים, מולר והסופר המשותף אמיל נייגארד אלברטסן יצאו לכתוב סיפור "שיופיע בדרכים שונות, שבהן כולם יהיו בעלי חוויה ייחודית, כמו צופה בסרט שלהם ".
מולר ביקש ליצור סרט שמתחיל כמחזה פשע, עם סטריאוטיפים וסיפור מוכר, כדי למשוך קהלים, אבל "ואז מתעלה למשהו יותר קיומי". סרטו המצומצם של הסרט במרכז משטרה ותקציבו הקלוש של 500,000 יורו (570,671 $) היה במציאות "מתנה, כי זה גורם לך לעבוד קשה יותר ולחשוב מחוץ לקופסה איך ליצור מתח".