עבודה המבוססת על המוסיקה של המשורר והזמר היהודי-,הקנדי ליאונרד כהן. עשירה בשירה
יצירה שאפשר לראות בה דיוקן עצמי. מבחר של דימויים המתעמת עם עולם של געגועים ומלנכוליה של היוצר המפורסם.
גרנהוי דאנס היא קבוצה בעלת שם בינלאומי שמרכזה בארה, דנמרק.
העבודות של גרנהוי דאנס נוצרות על ידי הכוריאוגרף Palle Granhoj בשיתוף פעולה מלא עם הרקדנים ואמן העיצוב Per Victor. נקודת המוצא של כל עבודה היא "טכניקת המכשול" שפותחה על ידי הכוריאוגרף ועזרה ליצור עד כה כ-20 יצירות במשך 20 שנה. היוצר מעצב את העבודה על ידי "מניעת פעולה" וכך חושף בתהליך שכבות פנימיות של אישיות הרוקדים, מכוון זרקור וחושף את המצב האנושי. במקום להציג על הבמה רקדנים וכוריאוגרפים פאלה גרנהוי מבקש להראות גברים ונשים "כפי שהם", כנים, מורכבים ומלאי חיות.
צפיתי במופע בסוזן דלל, בעצם המופע הוא ממש הנפשה לשירים של ליאונרד כהן, לא מחול, לא תיאטרון, לא קברט, לא שירה. בעצם שירה כן וטובה מאוד, מצוינת אפילו היו שם אולי שבעה גיטריסטים ועוד, בעצם תיאטרון, אולי כן כי יש במופע הזה את כל המאפיינים: שפת גוף, תנועה, קול, תאורה, תאורה בעצם לא כי היה המון חושך ועמימות, לרגע חשבתי לשלוף פנס ולהאיר את הבמה.
אולם נכון, אם נדייק, הייתה תאורה נקודתית מסוימת לפרקים אולם יותר מדי שימוש בחושך ולפעמים זה ממש מיותר. לדוגמא בקטע שירה נטו (ללא עירום), ונכון יש תנועה אבל מינימלית בציפייה למופע מחול. הרוב כאן הוא הבעה מסוימת של השירים והתוכן של השירים של ליאונרד כהן בהדגשים מסוימים , בכוריאוגרפיה נדירה בה הטקסט הופך לחומר בה גראפיטי זוכה להבעה רגשית, משחק בראשי בובות באופנים שונים כשהם מפוזרים או אסופים – חגיגה אולי הומריסטית של צער רב.
[ ']
זהו מופע שונה מכל שראינו אי פעם על הבמה בכלל ועל במת סוזן דלל בפרט, משהו אוונגרדי, חדש מתקדם, מקומם, מסקרן, ואם עד עתה לא ראינו מופע כזה, מוזר ככל שיהיה, זה כבר משהו.