הקטר האינסופי הזה נוסע על מסילות ברזל שחורות, כאילו אני מסתכל דרך חלונותיו האטומים ודלתות הברזל החורקות, לעבר האין סוף. והוא אינו עוצר, אינו מוריד או מעלה נוסעים, רק הצפירה המתקרבת מצמררת את תאי עורי ומחרידה.
פעם בשנה בלבד, הוא עובר כאן הקטר הזה. ואז הוא צופר את צפירת האימה הזו, תמיד באותו היום ובאותה השעה. בעת הצפירה הזו אני נעמד דום כמו כולם, הדמעות זולגות מעיני מאליהן, ולפתע מן "בלק אאוט " כזה שבו עוברים לי קטעי סרטים בשחור לבן, סיפורים רצים בראשי על דודה לושה עם המספר על הזרוע, על סולי ששכב בתוך ערמת המתים וניצל ומאז לקח אותי עמו כמה פעמים לטקס בלוחמי הגטאות. על צעדי קלגסים, וגדרות תיל על רכבות וראשים מציצים בפחד. על בתים ארוכים חומים במחנות ועל.. ועל אין סוף דרכים להשמיד עם.
לקראת ערב תעזוב הרכבת את ארצי, כה ארוכה היא שכן יש עליה ששה מליון נוסעים.
נפשי אולי תירגע אבל אני לא אשכח והיא תמשיך לזרום בדמי לתוך תאי הזיכרון
עד לשנה הבאה.