צילום ג'ראר אלון
התיאטרון הלאומי "הבימה" מגיש לצופה את בעיות התעסוקה והחיים בפריפריה. כמי שעבד בפריפריה (קריית-שמונה) אני יכול להבין את הייאוש של פועל טקסטיל שמפוטר מעבודתו.
ההצגה הזו חושפת לפני הצופה את כל הצביעות המכוערת של החיים ואת האכזבות של הפרט וההתמודדות שלו עם המצבים בהם המחזאי מעמיד אותו.
ז'קו נחמיאס, פועל פשוט במפעל טקסטיל בדרום מפוטר מעבודתו, ומגלה שהוא ילד מאומץ, עקר, שאשתו בהריון מהחבר הכי טוב שלו וגם שהוא שכח לשלוח את טופס הלוטו עם הניחושים הנכונים.
ביאושו הרב, מחליט ז'קו לפטור את העולם מנוכחותו. הוא מגיע לעולם הבא בלי תיאום מראש, והפקידים בכלל – איך לא? – בארוחת צהריים והוא מפריע להם. רגע לפני שהוא נבעט גם משם, זוכה ז'קו להארה וחוזר לעולמנו לשבוע אחד כדי לנקום נקמה אכזרית בכל מי שאי פעם פגע בו. מהר מאוד הוא מבין שהכל היה לשווא, ושכוחה של האהבה גדול מכוחה של השנאה, האמנם?
הצופה לדעתי אינו יכול להתעלם מנוכחותו של השחקן הראשי יעקב כהן ולערוך לעצמו השוואה לרמת המשחק והתוכן בתפקיד לעומת ההצגה הקודמת אבא גוריו, שם המשחק והתפקיד היה בשיא.
השחקנים: יעקב כהן, קובי מאור, מיקי פלג-רוטשטיין, רבקה גור, אורי הוכמן, עמי סמולרצ'יק, נעמה ארמון, בן יוסיפוביץ'.
ההצגה נעה בין הריאליזם לסוריאליזם, אולם המשחק של המלאכים ממש אינו ברמה היאה לתיאטרון הלאומי, אולי זה בא להוסיף נופך לזלזול בפרט שם על הבמה אבל הייתי מצפה ליותר. נוסיף לזה את שירת הדגים הכסופים שכאילו באה למלא משבצת "מופעי שירה בתיאטרון" או מופע קברט, אבל זה היה אומלל וכאילו נכפה על ההצגה. אילו לא הייתי יודע שזו הפקה שניה של הצגה שכבר עלתה בשנת 1999 בבית ליסין, הייתי חושב שאולי מנהלי הבימה והבמאי רצו למצוא חן בעיני שרת התרבות בהביאם למרכז הבמה את בעיית המזרחיות ויחסי עובד מעביד בפריפריה וההתנשאות של הפקידות או ההתעמרות בפרט חסר הישע. אבל כיום למרות שפריפריה היא פרפריה כבר נפקד מקומם של מפעלי הטקסטיל שם ויש תמהיל תעסוקתי שונה אבל אולי אין שינויים דמוגרפיים עדתיים. בעצם בכרך הגדול מפטרים אנשים כל יום ולא על בסיס עדתי, אלא שבכרך הגדול המפוטר הוא אנונימי ואילו בפריפריה המקום קטן וכמעט כולם מכירים את כולם ואיבוד מקום עבודה זה בכלל אסון לעומת החלופות המצויות בכרך.
כך או אחרת, ההצגה מצליחה להכניס לראשו של צופה את הפער המעמדי והזלזול הבורגני בפרט הקטן עד כדי כך שבליבי שרתי לעצמי מתוך שיריו של ז'אק ברל "בורגנים, איזה ממזרים, כל הבורגנים שווים ל…..".
ומבחינה זו ההצגה הצליחה להביא לצופה את בעיית הזהות של הפרט בפריפריה ואובדן הערך של הסולידריות החברתית (שאולי תלושה מתקופתנו) בפריפריה ואולי בכלל.
בקיצור, ברגע של צרות וכישלון אתה זקוק רק לחבל לתלות את עצמך!
מחזה: אילן חצור
בימוי: איציק ויינגרטן
תיאטרון הבימה