הצגה המבוססת על סיפור שמקורו בסיפור מעשיה יהודי מהמאה ה 16
מוסר השכל מההצגה אנו למדים שאין להקל בערכה של שבועה, ואם אדם אינו בטוח שיכל למלאה עדיף לו שלא יישבע ,הפרת שבועה כמוה כהפרת נדרים והיא גוררת בכל הדתות ובמיוחד בנצרות ואף ביהדות תוצאות חמורות.
גיבור הסיפור דיהון, נמשך באופיו אל האסור, קודם אל הים למרות שבועתו לאביו כי לא ירד אל הים. אחר כך לשטן כי לא יציץ אל החדר העליון, ובהמשך אל האשה – השדה לילית. יש בו יצר הרפתקנות וסקרנות ותאווה לפרוץ את העולם שהוא נמצא בו, אך לא ימצא מנוחה לנפשו גם במקום אחר. שבועתו אמונים ללילית היא המביאה עליו בסיום את קיצו.
ההצגה נערכת באולם הקטן " ברטונוב" השחקנים ממש נוגעים ומתערים בקהל, אף פונים אליו. אלו שחקנים צעירים אמנם אבל מבטיחים. משחקה של לילית – אושרת אינגדשט מעולה ומשכנע. הייתי מכתיר אותה כנציגת מלכת שבא. השחקנים מחליפים תפקידים, פעם הם בני העיר, פעם ספנים ופעם שדים, הדבר היחיד שמבדיל אותם זה הבגדים. תסכול רב ובעיית אמינות נוצרת כאשר השטן – אשמדאי מבקש מדיהון ( רן דנקר) ללמד את בנו תורה. אתה לא מצפה מאשמדאי ובני ביתו השדים להיות מאמינים, אבל זה הסיפור והוא מוצג כראוי. הבמה המינימלית עם איבזור מתוחכם של ארגזים מזוודה , דלתות וחבלים, מאפשרת את העברת המסר הצורה ישירה ואף בועטת.
ביצוע מדויק ואיכותי של ההצגה. יוצרי התפאורה באמת ראויים לציון כמו מפעילי בובות הילדים המשכנעות.
זה הדור החדש של התיאטרון ומן הראוי שנתמוך בהם ונעודד אותם כי מגיע להם, משחק טוב ומיצוי כל מה שניתן מהעלילה בכמה מטרים מרובעים של במה.