יש לציין שהשמים החליטו לטפטף קצת מים בהפתעה אבל זה לא הפריע לחגיגה.
לפחות שלושה דואטים רשמתי לי על המקום:
הדואט הראשון הוא החיבור הכל כך מתבקש בין אמנות ויצירה לאוכל, מזמן אמרתי שלהגיש מנת שף זו אומנות. אוכל לא זורקים לצלחת סתם. שפים יודעים ליצור יצירת אמנות מאוכל.
הדואט השני הוא החיבור בין נירית נגושבר, לענבל רוזן, זהו לב העניין. נירית היא אומנית בוגרת בצלאל בקרמיקה וזכוכית. למדה עיצוב ונגרות ומעבירה סדנאות יצירה.
ענבל היא אמנית ומורה ואף למדה רפואה משלימה, אולם היא זאת שמחוברת לעולם האוכל ובשלנית מדופלמת.
הדואט השלישי הוא המיקום ומימוש הרעיון של דו קיום. כי אבו גוש מצטיירת לנו כישוב ערבי שבו במסעדות מגישות את האוכל המסורתי על האש וכמובן החומוס הידוע בכל הארץ.
לפתוח בית קפה עם אוכל חלבי במקום הפסטוראלי הזה כל כך מתחבר ומשלים את החסר.
אז כשאומנות מתחברת לקולינריה יכול לצאת רק משהו טוב.
על יצירות האמנות שבמקום אני רק יכול לומר מרהיבות ומעניינות. כרגע הסטודיו עדין לא עבר
( מנקופה בית משכנם הקודם) אבל עד מהרבה התנור ימוקם והסטודיו יקלוט קבוצות וילדים. ימי גיבוש וכיף של עובדים, בהם אפשר ללמוד הרבה מעבודות יד בקרמיקה על עצמך ועל הקבוצה.
בקולינריה אני קצת יותר מבין, אז רק נגיעה קלה במה שהיה שם על השולחן ומה הסתובב בין השולחנות:
היו המון אורחים, משפחה ואח"מים , מבחינתי אחד השיאים היה המפגש עם המוכתר וראש המועצה אבו חליל ויש לציין שהוא לא בא רק ללחוץ ידיים, אלא נתן תשומת לב לאירוע כראוי.
בימים רגילים תמצאו כאן מרקים, פיצות מאפים, קישים, סלטים וכל מה שמתאים לעונות השנה לצמחוניים ואוהבי אוכל חלבי.
קראתי שיש גם אינטרנט אלחוטי אז חש כאלו שזו בכל חגיגה
