3 במרץ 2024 7:47

אי של שפיות סרט דוקומנטרי צרפתי אנושי

אי של שפיות סרט דוקומנטרי צרפתי אנושי

אי של שפיות

On the Adamant

סרטו של ניקולא פיליבר

Film by Nicolas Philibert

זה סרט דוקומנטרי לא עלילתי. אולם יש בו אנושיות ופעילות חברתית ענפה ומיוחדת של החוסים במרכז הרפאוי הנפשי של פריז, האדמנט. הסרט מאפשר לך הצופה להבין את אופן הטיפול במרכז היום לחוסים בו, כרגיל למרות שאלו שקנים אלא החוסים עצמם יש כאן פרצופים ודמויות שהצופה מתחבר אליהם ומתעניין בפעילות שלהם.

זה סרט של דיאלוגים. סרט המתעד את כל הפעילות ללא כחל וסרק, בלי לייפות את המצבים ובלי לבררו את הטיפוסים.

הסרט זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין

זוכה פרס הזהב בפסטיבל דרך המשיבסין, לסרט הדוקומנרטי הטוב ביותר 

מועמד לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בתחרות הקולנוע האירופאי .

השתתף בפסטיבלים רבים כולל בפסטיל הקולנועהבינלאומי בירולשים.

הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין לשנת 2023 הוא סרט תעודה לא שגרתי על מקום לא שגרתי: זהו ה"אדמנט", מעון יום למבוגרים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, שצף על נער הסן, סמוך לגשר שארל דה גול. הבמאי ניקולא פיליבר, שגם צילם וערך את הסרט בעצמו, הגיע לביקורים ממושכים במקום וזכה באמונם של המטופלים ואנשי הצוות. מצלמתו מתעדת מקרוב את חיי היומיום במקום, בלי שום אפליה בין רגעי השיא והשפל. זוהי פנינה קולנועית כובשת ומחממת לב, צובטת ומבדחת לסירוגין, שחושפת את פריז בשיא חינה ואת האנושיות בשיא שבריריותה. ה"אדמנט" מראה כיצד סבלנות, אכפתיות ואמנות יכולים להקל על ייסורי הנפש, ולגרום גם לאאוטסיידרים להרגיש בבית.

בימוי, צילום ועריכה : ניקולא פיליבר

הפקה: מילנה פוילו ג'יל סאקוטו

צרפת/ יפן. 109 דקות .

דובר צרפתית , תרגום לעבירת ואנגלית

הפצה בישראל קולנוע חגש בע"מ

 

הח ל מן ה 14 לדצמבר בסימטק תל אביב ובכל אחבי הארץ

 

 

האדמנט

האדמנט נמצא על הגדה הימנית של נהר הסיין בפריז, מרכז הליכה מתחנת הרכבת ראפה, ליון. זהו מרכז יום. חלק מן המרכז הרפאוי הנפשי של פריז הכולל שני מרכזי טיפול נוספים. צוותי טיפול ניידים ושתי חידות נוספות הפועלות במסגרת בית החולים הפסיכאטרי בפריז.

המרכז אינו מקום מנותק, כיון שהוא קשור לכל היחדות הנוספות הפועלות בתחום רפואת הנפש בפריז. גם המטופלים וגם המטפלים עוברים ממרכז אחד לשני לפי הצורך. כל אחד יכול להרכיב את מפת הטיפולים שלו ולמצוא את הפתרון שלו במסגרת סוגי הטיפול השונים המוצעים.

זהו מבנה עץ גדול, 650 מטר מרובעים עם חלונות גדולים הפונים אל נהר הסיין. מתכנני המרכז, הארכטקטים של הסיין, עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם הצוות הרפואי וגם עם מטופלים.

המרכז נפתח ביולי 2010.

הוא משמש את תושבי ארבעה האיזורים הראשונים של פריז. יש מטופלים המבקרים במרכז מדי יום, אחרים מפעם לפעם. המטופלים הם מגילאים שונים ומרקעים חברתיים שונים.

הפעילות מתחילה בארוחת בוקר משותפת, ומפגש יום שני להתחלת השבוע, המטופלים יכולים להעלות את הנושאים שהם רוצים לדון בהם ולטפל בהם. הם דנים בדברים החדשים שקרו להם דנים בפעילות עתידית , כמו ההליכה הקרובה למופע תיאטרון, בואם של אורחים חדשים, רכיבה על אופניים ביער, הליכה לתערוכה או לקונצרט.

הצוות הטיפולי מורכב מאחים ואחיות, ממוחים לחינוך וחינוך מיוחד, פסיכולוגים, פסיכיאטר ואף מזכירה אחת.

 

המרכז מארח מרצים שונים המגיעים מרקעים ותחומים רבים ומגונים. חיי היום יום במרכז נבחנים בקפדיה והמטופלים והמטפלים מוזמנים לבנות את סדר היום בצוותא.

 

תהליך הריפוי הוא הנושא המרכזי של המרכז וייחדו הוא בכך שכל אחד יכול לטול בו חלק ולהציע את הצעותיו ללא קשר למעמדו המקצועי, או הכשרתו ותחום לימודיו. זו פעולה משותפת של המטופלים והמטפלים.

סדנאות רבות מתקיימות במקום, סריגה, מוסיקה, קריאה, כתיבה, יש במקום מועדון קולנוע , סדנאות רישום וציור ועוד. אבל כמטופל אתה יכול להגיע למקום רק כדי לבלות את בו היום, לשתות קפה, להתרווח ולהרגיש שאתה רצוי . מטרת מרבית הסדנאות היא לא לצור מיומנות כל שהיא אלא לצור עבור המטופלים סיבה לצאת מן הבית. לעגן מחדש את הקשר שלהם עם העולם

 

המחשבה מאחורי דרך הטיפול הזו היא שכל הפעילות הזו , חוגים, מפגשים, יצואת מאורגנות , שיחות מסייעות לחיזוק

האדמנט הוא מועדן תירפויטי , המוציא עיתון מדי פעם, תחנת רדיו רשתית, ניוז לטר חודשי, ספריית מדיה, להקת מוסיקלית עם מערכת סונד, בצד קולות הספינות החולפות לצד המרכז.

ניקולא פילבר על הסרט

 

התחלתי לחשוב עליו לפני 15 שנה עוד לפני שהאדמנט הפך למרכז. נשארתי בקשר עם הפסיכיאטרית לינדה דה סיטר , איתה שיתפתי פעולה הסרט ב שנת 1995, שעסק בקלינקה הפסכיטרית לה בורד, הקמת המרכז הזה היתה אז בהתהוות. במשך חודשים חבורה של מטפלים ומטופלים התקבצו לצד ארכיטקטים והניחו את היסודת למרכז. ומה שנראה כמו חלום אוטפו הפך למציאות.

שנים אחר כך , לפני כשבע או שמונה שנים בקרתי במקום. הוזמנתי לדבר על עבודתי במסגרת מועדון המתקיים במקום בימי שישי בספריה. 6=7 פעמים בשנה. הם מזמינים סופר, מוסיקאי , אוצר תערכות, פילוסוף , נשים וגברים.

באותו יום שוחחתי עם קבוצה של אנשים שהתכוננה לבואי וצפתה בסרטים שלי, ום לא הפסיקו לשאול שאלות ולאתגר אותי  מראשית ימי כיוצר סרטים, קיימתי מפגשים של שאלות ותשובת עם קהל הצופים, הפעם חזרתי מן המפגש הזה מלא התרגשות, ענין ותחושת התחדשות. ועם רצון אז לעשות סרט נוסף על עולם הפסיכאטריה. כמה מן המטופלים והמטפלים הציבו  רף מאד גבוה כך שנזקקתי למספר שנים לפני שחזרתי לשם וגם בגלל שהייתי עסוק בפרויקט אחר.

 

תמיד נמשכתי להתעסק בעולם הזה, זהו עולם מטריד מצד אחד ומאד מסקרן. זה עולם שתמיד מאיר גם עלינו . עולם שהוא מעין זכוכית מגדלת ומראה מגדילה על האנושות בכללה. ועבור יוצר קולנוע זה מרחב  אין סופי .

 

 

 

 

ניקולא פילבר

פילבר ינק קולנוע מגיל צעיר .אביו היה מרצה לקולנוע וניקולא הרבה לשמוע את הרצאותיו. דבר שהוביל אותו למצוא את עתידו בעולם הקולנוע , בגיל 19 החל לעבוד עם הבמאי רנה אליו. ב1978 ביים בשותפות את סרטו הראשון "הקול של הבוס" בו דיברו עשרות מנהלי מפעלים על ניהול , יחסי עובד מעביד ותפקידם של איגודי העובדים.

 

במשך מספר שנים יצר סרטי טבע לטלווזייה וחזר לעשיית סרטים.דוקומנטריים באורך מלא שהוצגו בבתי הקולנוע, בהם הסרט הראשון בו עסק בעולם הפסיכאטריה.

בשנת 2001 יצר את סרטו המצליח " פעלים למתחילים" על יום אחד בכית לימוד בבת ספר באזור אוברן. הסרט זכה בפרס לואי דלק ב2002 , הוקרן בפסטיבל קאן באותה שנה וזכה להצלחה קופתית גדולה בצרפת ובעולם כולו, גם בישראל.

 

 

פיליבר יצר מאז מבחר סרטים

בהם בית הרדיו ,על תחנת הרדיו הלאומית בצרפת, סרט על קופת האורנ אוטנג שחיה בשבי במשך 36 שנים בפריז

ב15 השנים האחרונות נערכו מעל ל 120  מחוות ליצירתו ברחבי העולם. גם בסינמטקים בארץ

 

 

 

 

 

 

 

שתפו את הפוסט!