13 באוגוסט 2022 3:58

לאן את הולכת אאידה – סרט חובה על המלחמה בבוסניה

לאן את הולכת אאידה – סרט חובה על המלחמה בבוסניה

באופן אקראי עם הפלישה  הרוסית לאוקריינה סרט על  המלחמה בבוסניה

המלחמה בבוסניה בשנת 1995 הוכיחה שאין לסמוך על האו"ם כפי שהכריז בן-גוריון "אוּ"ם שְׁמוּם". אנחנו מדברים על עולם נאור, אירופה 1995, ארגונים כמו נאט"ו והאו"ם מעורבים ב"הגנת" התושבים בבוסניה ומול העיניים שלהם ללא כל התערבות נטבחו באזור שהוכרז בטוח!! יותר   מ-8000 גברים בוסנים מוסלמים על ידי הסרביים, רובם בוסנים סרבים.

תפקחו את העיניים:  הדברים הבלתי נתפסים על הדעת יכולים לקרות וקורים בעולם הנאור של ימינו.

זהו בהחלט סרט טראומתי, אתם יוצאים ממנו בהלם ובתחושת חוסר האמון באו"ם ובמוסדות האיחוד האירופי כיום או בנאט"ו וכל מי שאחראי  לביטחון העולם .

רצח עם וטבח מתרחשים כל הזמן, ולא קורה כלום והמצב לא משתנה למרות קיומם של כל המוסדות הבינלאומיים שאמורים למנוע מצבים אלו.

הסרט, טוענת הבמאית, אינו נגד מוסדות האו"ם אולי להפך, הוא בא לזעזע ולחזק את המוסדות ואני תוהה כיצד ודי לי להסתכל על סוריה (היה סרט בשם "המערה" של נשיונל גיאוגרפיק) . זאת ועוד, הסרט מדגיש את המעורבות התרבותית-החברתית של חיילי האו"ם, במקרה שלנו חיילים הולנדיים שסלדו מהמוסלמים הבוסנים.

על הסרט:

אאידה עובדת כמתורגמנית בשירות האו״ם בעיירה הקטנה סרברניצה. בשיאה של המלחמה בבוסניה, כשהצבא הסרבי כובש את המקום, משפחתה נמהלת בין אלפי התושבים הצובאים על שערי מחנה האו"ם ומבקשים מקלט. אאידה תנסה לעשות הכל כדי להציל את בעלה וילדיה. כשמהלכי הכוחות הצבאיים הולכים ומסתבכים, הופכת משימתה לאתגר בלתי פוסק.ֿ

סרט עוצר נשימה המחבר בצורה יוצאת דופן בין הסיפור האישי לסיפור ההיסטורי-הכללי, מבויים ומשוחק לעילא ומותיר אחריו הד רגשי שילווה אתכם ימים רבים אחרי הצפייה.

למעשה הסרט מוביל אותנו דרך אאידה והדאגה שלה למשפחתה להתנהלות של האו"ם בעיר סרברניצה במזרח בוסניה ביולי 1995 לבוסנים. במהלך המלחמה הוכרזה סרברניצה כאזור בטוח על ידי האו"ם. אבל כשבוסנים סרבים השתלטו על העיר הם איימו על חיילי האו"ם שביקשו עזרה ממטה האומות המאוחדות בניו-יורק והצליחו לשטות בכולם.

היא נקרעת בין הדאגה המטורפת למשפחתה ובין תפקידה כמתורגמנית והתחושות שלה שמשהו רע עומד לקרות. ככל שהיא מנסה ממש בטירוף היא לא מצליחה להזיז את אנשי האו"ם ונאט"ו המשרתים שם לעשות משהו. הביורוקרטיה, הסחבת וחוסר הרצון לעזור מרסק את הצופה. הסרט מציג שוב ושוב את חוסר האונים של האנשים, קורבנות  האלימות הזו. הוא נותן תחושה ברורה של מה שעומד לקרות ואיך האנשים מובלים כעדר לקראת גורלם, אולי תו עוגן מבטחים שהם תלו בחיילי האו"ם.

זהו סרט קשה, טראומטי אבל זה סרט חובה! קומו מהכסא או מהכורסא וצאו לצפות בו.

סרט עוצר נשימה המחבר בצורה יוצאת דופן בין הסיפור האישי לסיפור ההיסטורי-הכללי, מבויים ומשוחק לעילא ומותיר אחריו הד רגשי שילווה אתכם ימים רבים אחרי הצפייה.

 

בימוי ותסריט:    יסמילה זבניץ'

הפקה:              דמיר איבהרימוביץ , יסמילה זבניץ'

צילום:               כרסיטין מאיר

עיצוב:               האנס סאלאט

עריכה:              איגור קאמו

מוסיקה:            אנטוני קומסה- טזרקייביץ.

 

שחקנים:           יאסנה דוריצ'יץ', איזודין באירוביץ', בוריס לר, דינו באירוביץ', בוריס איסקוביץ'

 

בוסניה והרצגובינה, אוסטריה, הולנד, גרמניה, פולין, צרפת, נורבגיה, טורקיה 2020 | 103 דקות | בוסנית, אנגלית, הולנדית | תרגום לעברית

 

 

טריילר :
https://youtu.be/pb9Opqinjqc

 

הפצה בישראל סרטי נחשון החל מ 24/2/22 בסינמטק תל אביב וברחבי  הארץ

 

הערת הבמאית

הסרט הוא על אישה כלואה במשחקי המלחמה של גברים. זהו סרט על אומץ ואהבה.

כמי ששרדה את המלחמה בבוסניה, חוויתי את הסיטואציה שיום אחד יש לך הכל ולמחרת כל מה שהכרת, כל מה שהיה לך נעלם.

אנחנו חולמים על דברים שנראים בלתי מושגים אך אין זה אומר שהם לא יכולים לקרות.

יסמילה זבניץ' נולדה ב 1974 בסארייבו. בוגרת האקדמיה לאמנויות הבמה בעירה במגמת בימוי תיאטרון וקולנוע. לפני שהחלה לביים סרטים עבדה כבובנאית וכליצנית.

סרט הביכורים שלה "גרבאוויצה" היה הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין 2006. בהמשך זכה  במספר פרסים יוקרתיים נוספים, העניק לכוכבת שלו מועמדות לפרס הקולנוע האירופאי ונמכר להפצה ב 40 מדינות.

גם סרטה השני זכה להצלחה רבה לפרסים רבים והוצג בבכורה בפסטיבל ברלין 2010.

שני סרטיה הבאים, הוצגו גם הם בפסטיבלים יוקרתיים, סרטה החמישי, סרט דוקומנטרי ניסיוני "יום אחד בסראייבו" הוצג בבכורה בפסטיבל הסרטים הדוקומנטרי בלייפציג וב – 30 פסטיבלים נוספים. עבודות הווידיאו שיצרה, הוצגו במוזיאונים ואירועי תרבות שונים.

בשנת 2014 הוענק לה פרס קאירוס, המוענק ליוצרים אירופאים אשר לעבודתם יש אפקט תרבותי וחברתי חשוב.

בכורת סרטה הנוכחי הייתה בפסטיבל ונציה. הסרט זכה לתגובות נלהבות וביקורות מהללות ולהכרה גורפת בהיותו אחד הסרטים הטובים של השנה.  

 

ראיון עם יסמילה זבניץ'

ש: ספרי לנו על האירוע המיוחד הזה והשפעתו על חייך, איפה את היית ב – 1995 והאם זו הייתה תשוקה מיוחדת שלך להביא את הסיפור הזה לקולנוע?

ת: חיסולם של מעל 8000 אזרחים בעיר סרברניצה במזרח בוסניה הוא אירוע טראומטי לבוסנים. במהלך המלחמה הוכרזה סרברניצה כאזור בטוח על ידי האו"ם. אבל כשבוסנים סרבים השתלטו על העיר הם איימו על חיילי האו"ם שביקשו עזרה ממטה האומות המאוחדות בניו יורק והצליחו לשטות בכולם.

סרברניצה היא במרחק 40 דקות  טיסה מוינה, פחות משעתיים מברלין וזה בלתי נתפס לראות שמעשה כזה של רצח עם נעשה לנגד עיניים אירופאיות, אחרי שכולנו חזרנו שוב ושוב על המשפט "לעולם לא עוד".

תחושת האמון ותחושת הביטחון בגופים כמו האו"ם אבדה כשאלפי אנשים מצאו את מותם ורבים עוד יותר ביכו את מותם. אני שרדתי את המלחמה תחת מצור בסרייבו. סרברניצה מאד קרובה לליבי בשל המחשבה שגם אנחנו יכולנו לסיים את חיינו כמו אנשיה. היה ברור לי שמישהו חייב לעשות סרט על האירוע הזה. אבל לא חשבתי שזו תהיה אני. קראתי כל מה שנכתב על סרברניצה ורק לאחר 4 סרטים עלילתיים הרגשתי שאני מוכנה לעשות את הסרט הזה בידיעה שיהיו הרבה מכשולים בדרך.

ש: מה היו המכשולים?

ת: בוסניה היא מדינה המפיקה סרט אחד בלבד בשנה. כמעט ואין לנו תעשיית קולנוע ומימון הקולנוע הוא מאד קטן. קיבלנו רק 5 אחוז מן התקציב מקרן הקולנוע. בוסניה הייתה חלק מסיפור גדול יותר וחלק מן הקולנוע היוגוסלבי המפואר, אבל לאחר המלחמה כשהכל נהרס והקשרים עם מדינות אחרות נעשו מוגבלים, נשארנו במדבר מבחינת הפקות סרטים. כך שמבחינת ההפקה והסטנדרטים שהצבנו לעצמנו זו היתה משימה מאד קשה. לאחר המלחמה והחלוקה של המדינה סרברניצה נשארה נשלטת על ידי בוסנים סרביים. בממשלה שלנו חברים הרבה פוליטיקאים ימניים המכחישים שרצח עם התרחש בסרברניצה. הם מהללים פושעי מלמה ודוחים את החלטות בית הדין הבינלאומי בהאג ואת קביעתו שמדובר ברצח עם. כך שמכשול גדול נוסף היה מכשול פוליטי.

מצד שני היו אנשים רבים שרצו שהסרט ייולד, ותמכו מאד. בוסנים רבים סייעו ו – 9 מדינות אירופאיות שרצו שהסיפור הזה יסופר והשתתפו בהפקה הסרט.

מפיק הסרט נדרש להחלטות רבות, אמיצות ומסוכנות. זה לקח כמה שנים אבל הצורך שלנו לספר את הסיפור הוביל אותנו בסופו של דבר. אנחנו מאמינים שאין זה רק סיפור על בוסניה או על הבלקנים אלא סיפור על בני אדם ועל האופן בו אנו מתייחסים זה לזה כשאנו משוחררים מכל חוקי החברה. 

ש: איך התחילה המחשבה במוחך לעשות סרט על הנושא?

ת: קראתי המון, הקשבתי לסיפורים של נשים על חייהן ועל הילדים שלהן, בעלים, אחים, אבות שננטשו על ידי כוחות האו"ם ונשבו על ידי הבוסנים הסרביים. הסיפורים האלה הופיעו באופן יום יומי במדיה והשפיעו עלי מאד באופן רגשי. היום, בחלוף 25 שנה, 1700 איש עדיין נעדרים. הסיפור הזה השתלט עלי לגמרי כיוצרת קולנוע.

ש: האם זה סרט עלילתי מבוסס על עובדות?

ת: חשתי אחריות עצומה על הדרך בה אני רוצה לספר את הסיפור הזה. לא פעם חשתי שאני מהלכת בשדה מוקשים. הרגשתי מחויבת ליצירת סרט שיעביר את שהתרחש שם ב – 100 דקות ולהישאר נאמנה לרגשות, לדמויות ולעובדות. הליך זה הצריך קבלת החלטות.

כיון שלקולנוע חוקים משלו, הייתי צריכה להמציא דברים. למשל, במציאות היו למפקד ההולנדי מספר מפגשים (המתועדים ברשת) עם מנהיג הבוסנים הסרבי מלאדיץ'. הרגשתי שבסרט זה עלול לא לעבוד ולכן צמצמתי את הנ"ל לסצנה עוצמתית של פגישה אחת. סד הזמן של היצירה חייב אותי ליצור מצבים דרמטיים ולהמציא דמויות.

ספרו של חסן נוהנוביץ "מתחת לדגל האו"ם" השפיע מאד על הסרט.

 

 

ש: ספרי לנו על הדמות של אאידה.

ת: דמותה קרועה בין שני עולמות.  מצד אחד, היא בוסנית שמשפחתה הינה חלק מ – 30 אלף תושבי סרברניצה ומן הצד השני היא עובדת עם האו"ם, בוטחת בו ומאמינה שמחנה האו"ם הוא מקום בטוח למשפחתה ושיש לה זכויות יתר מתוקף עבודתה עם האו"ם. הסרט מספר על המסע שלה כשהכל מתמוטט.

ש: האם חשבת על השחקנית הראשית כבר מן ההתחלה ואיך היתה העבודה ביניכן?

ת: כשהתסריט היה מוכן שוחחתי עם המפיק שלי דמיר איברהימוביץ ואמרנו "זו יאסנה, אנחנו לא צריכים לחפש יותר" .עבדתי איתה בסרט, "למען אלו שלא צריכים לספר סיפורים" וראיתי גם את תפקידיה בתיאטרון ובקולנוע. יש לה יכולות משחק נפלאות ואנרגיה אדירה. היא אמינה ומדויקת ותמיד מצפה לטוב ביותר ומשתפת פעולה עם הבמאים שלה. שיתוף הפעולה ביננו הוא נהדר. אחרי הקריאות והחזרות עשינו המון אימפרוביזציות. דנו בכל ההיבטים כמו למשל בהיסטוריה של המשפחה, איך היא פגשה את בעלה, איך הם נישאו, איך הילדים הלכו לבית הספר ובכל אותם רגעים שהתרחשו בחיי הדמות לפני שהסרט מתחיל. עשינו חזרות בדירה בה צילמנו מאוחר יותר את הסרט. דבר מזה לא היה בתסריט או בסרט אבל היה חשוב לשחקנים ולי לגעת בעבר ולהתעמק בו גם אם הוא לא מופיע בסרט.

ואז עשינו חזרה על כל הסרט ברצף אחד במקומות בהן הוא מתרחש. זה היה חשוב לנוכח הצורך להתאים את לוח הזמנים שלנו ללוח הזמנים של השחקנים ולבנות לוח צילומים מאד מורכב. השחקנים שלנו הגיעו מארצות שונות, הולנד, סרביה, בוסניה, בלגיה, פולין, רומניה , קרואטיה ולתאם את לוח הזמנים שלהם היה סיוט. החזרה הרציפה שעשינו אפשרה לשחקנים לזכור את האנרגיה, את עוצמת הרגשות ואת הקצב של כל סצנה ולצלמת ולי לעצב מראש את כל הסצנות.

ש: ספרי לנו על אנסמבל השחקנים שעמד לרשותך

ת: כל השחקנים הם יהלומים עבורי.

השאלה המרכזית הייתה כיצד להציג את מלדיץ', כיון שהוא עדיין בחיים וכולם יודעים איך הוא נראה. לגבי הדמויות האמיתיות האחרות לא הרבה אנשים יודעים איך הם נראים. חיפשנו דרכים שונות. אחת מהן הייתה מחשבה לצלם אותו רק מאחור. אבל לא רצינו להפוך אותו לדמות מסתורית. הוא פושע מלחמה ולא דמות מיתולוגית, הוא בשר ודם. תהינו איזה שחקן יכול להעביר את האנרגיה שלו, את הקשת הרחבה של האישיות שלו ובחרנו את בוריס איזקוביץ שהוא שחקן נהדר ומגוון. יש המון צילומים וקטעי וידיאו של מלדיץ', אבל בוריס בחר בדרך מקורית ומעניינת ששמרה על רוח הסיפור.

ש: זה במכוון שכמה שחקנים סרבים שיחקו בוסנים ולהפך?

ת: לא. לא עניין אותי הלאום שלהם, בחרתי רק את השחקנים הטובים ביותר. כולנו מדברים אותה שפה ויש לנו היסטוריה ותרבות משותפת. אנחנו גם נראים אותו דבר. לאומיות לא חשובה בקולנוע והיא לא צריכה להיות חשובה בחיים.

ש: האם ניתן להניח שמלדיץ' תכנן מההתחלה להרוג את הגברים הללו והמשא ומתן היה רק העמדת פנים?

ת: ב – 1991 מנהיג הבוסנים הסרבים, רדובאן קראדג'יץ, שנידון למאסר עולם על פשעי מלחמה, טען בפרלמנט, שאם בוסניה לא תישאר חלק מיוגוסלביה כל המוסלמים ייעלמו כיון שהם אינם מסוגלים להגן על עצמם. ניתן למצוא את דבריו ביו טיוב וכך החלה השמדת העם שתוכננה על ידי קראדג'יץ, מלדיץ' ואחרים, בכל עיירה קטנה בגבול בין בוסניה וסרביה היו כ 3000-4000 תושבים שנרצחו באכזריות. במאי 1992, מה שקרה היה ללא ספק מתוכנן.

ש: ומה לגבי חיילי האו"ם האם הם באמת היו במצב קשה ומסובך במיוחד שאיש לא תמך בהם.

ת: הסרט אינו נגד מוסדות האו"ם ומה שהאו"ם מייצג. להפך, הסרט טוען שעלינו לתמוך ולחזק את המוסדות. האו"ם היה חסום פוליטית על ידי מעצמות שנטשו את סרברניצה. זו הייתה קודם כל החלטה פוליטית, במסגרתה נעשה כל שאפשר על מנת לכבול את ידיהם של אנשי האו"ם.   זה לא מנקה את ההולנדים, היו להם הרבה דעות קדומות נגד הבוסנים המוסלמים והשקפה קולוניאלית על בני אדם באופן כללי. פלורנס הרטמן מסבירה את זה בספרה "הדם של הריאל פוליטיק". אני ממליצה על הספר הזה כיון שהוא לא רק על סרברניצה, אלא שופך אור על הדרך בה פועלת הפוליטיקה. אם סרברניצה התרחשה, אזי, גם ב – 2020 זה יכול לקרות מבלי שהאיחוד האירופי היה מזיז אצבע וזה מה שמפחיד אותי.

 

ש: איפה צלמת את בסיס האו"ם?

ת: בנינו אותו. חיפשנו מקום שלידו תהיה דרך שתוביל את האנשים לחופש או למוות. באופן מפתיע היה קשה למצוא מקום לצלם בבוסניה. למרות שהיו באזור המון מפעלים נטושים. כמה מן הניצבים היו אסירים בזמן המלחמה. זה היה מוזר, כשצילמנו את הסצנה בה מאלצים את הגברים לעלות למשאיות והראנו להם איך לעשות זאת פתאום צעק לנו מישהו "זו לא הדרך בה אמרו לנו לעשות זאת". בהתחלה לא הבנתי ואז הוא אמר לי "אני הייתי שם במחנה משך 12 חודשים וזו לא הדרך בה החיילים נתנו לנו פקודות". הוא הסביר מה היה שם וצילמנו לפי מה שהסביר. צלמנו את הפנים במקום אחד ואת החוץ במקום אחר. צילמנו ביוני יולי בחום נוראי ובכל יום היו לפחות 10 מקרי חירום של אנשים שהתעלפו מהחום. גם אני התעלפתי פעם אחת.

ש: אין זה סרט דוקומנטרי היסטורי, היכן נמצא ליבו של הסיפור?

ת: הדרמה של אאידה והסיפור שלה הם ליבו של הסיפור. אני רוצה שאנשים יקחו איתם את הרגשות והשאלות שהסרט מעלה. אם החיילים ההולנדים היו מגלים יותר אמפתיה האם תוצאות האירוע היו כאלה טרגיות? גם אם מוסדות וממשלות אכזבו אותנו, עדיין יש לנו את החופש והיכולת לחוש חמלה כלפי אחרים ולסייע להם. העובדה שאנו מובלים על ידי אגואיזם והקפיטליזם מונע על ידי אגואיזם מובילה את בני האדם לאסון.

הייתי רוצה שאנשים יתחברו לסיפור של סרברניצה דרך החיים שלהם עצמם וישאלו את עצמם מי יהיה לצידם ברגעים קשים משלהם וכמה היו שונים פני הדברים לו הייתה סולידריות.

ויש גם את שאלת הטראומה, הטראומה שאנחנו מעבירים לילדנו. הן הילדים של המענים והן הילדים של הקורבנות. מבצעי הפשעים משקיעים מאמץ גדול להכחיש את מעשיהם ויוצרים עומס ענק על הדור השני. כל סרטי הם סיפורים של אחרי המלחמה, סיפורים על היום שמושפעים מן העבר. למלחמה הזו ששרדנו יש תופעות לווי שמשפיעות על חיינו. זה הסרט הראשון שלי בו יש רובים טנקים וחיילים. כפמיניסטית אני רואה במלחמה משחק של גברים. וירג'יניה וולף נסחה זאת יפה "מלחמה היא משחק לגברים.. לכלי המלחמה יש מין והוא זכר?"

מלחמה היא רק פלטפורמה לפסיכופתים וסוציופתים. בזמן שאנחנו מדברים יש אנשים שמתעשרים מאד ממלחמות. למעשה כמה נעשו עשירים מאד ומיליונים סבלו וסובלים.

הסרט מציג את המבנה הפטריארכלי והאכזרי של המלחמה ואת הנשים הנמצאות במבוך של השיטה ומשלמות את המחיר. אישה שוכבת על בטנה ירויה בגבה וגברים שודדים את ביתה.

הנרטיב של מלחמה מקושט בדרך כלל בהכרזות על חופש, דמוקרטיה וצדק ואנחנו לא רואים את האמת שמסתתרת מאחורי נרטיב זה. אנחנו צריכים סיפורים שיראו לנו את מה שמסתתר, סיפורים מזוויות אחרות.

שתפו את הפוסט!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email