הרמת מסך זהו פרויקט בו משתתף משרד התרבות המעודד הצמחת אומנים ויוצרים בתחום המחול. זו הבמה הניתנת לבכורות בתחום המחול שהן לא רק בכורות אלא ההזדמנות של היוצרים והרקדנים לצמוח. משרד התרבות מקצה משאבים ייעודיים במטרה לאפשר ליוצרים עצמאיים, חדשים אך גם ותיקים, שאינם עובדים בלהקה ממוסדת, להציג עבודות בכורה כשהם משוחררים מההיבטים הלוגיסטיים והכלכליים הכרוכים בהפקת מופע ובהם: תפעול, שיווק, פרסום, יחסי ציבור וליהנות מ- 70% מהכנסות מכירת הכרטיסים. בימים אלו שיש "עליהום" על משרד התרבות יש לציין גם פעולות חיוביות שתורמות לענף ולחברה בכלל.
השנהממשיכים לנהל אמנותית את אירועי הרמת מסך שני היוצרים המוערכים איציק ג'ולי– בימאי, כוריאוגרף, מחזאי ודרמטורג, מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל והכוריאוגרף, הרקדן והיוצר הלל קוגן. ניהול הפרויקט מופקד בידיה של קרן כרמל, מנהלת המחלקה למחול במשרד התרבות, בהתייעצות עם המדור למחול. ניהול הבמה וההפקה מופקדים בידי פסטיבל ישראל בראשותו של אייל שר. מפיקה: מירי מנירב.
מהו מחול בתקופה הנוכחית? מהם השינויים שעובר המחול המודרני? מהם הקווים המנחים את היוצרים בתקופה זו? אני חושב שחלק מהתשובות ניתנות כאן על הבמה כשהאומנים די חופשיים (בעיקר מהמסחור ומהניסיון למצוא חן בעיני הקהל) בהרמת מסך. החשוב הוא באמת שכאן ניתנת במה ייחודית לעשרות יוצרים עצמאיים חדשים וותיקים כדי שיוכלו להתמקד אך ורק באמנותם ולהציג את יצירותיהם, הרבה מעבר למוכר, החביב והמקובל. קונפורמיות ועמידה בכללים של "למצוא חן בעיני הקהל" לא בטוח שתמצאו כאן, מאידך מתיחת היריעה של המושג "מחול" מעבר למקובל ומעבר לציפיות של קהל כן יש כאן לדעתי.
תשע עבודות בבכורה בארבעה מסכים עלו השנה. כל אחד משני המנהלים האמנותיים בחר את היוצרים שיופיעו ב"הרמת מסך": היוצרים שבחר איציק ג'ולי הם סחר דאמוני, שירה אביתר, תמי ליבוביץ , אסף אהרונסון ומיכל סממה.
היוצרים שנבחרו על ידי הלל קוגן הם סתיו מרין ומרב דגן (יוצרות במשותף), אנדראה מרטיני, עדי בוטרוס ונדר רוסנו.
אנחנו צפינו בהרמת מסך 4.
היצירה הראשונה שצפינו הייתה \\ برجين\ פרג'ן– יצירה וביצוע: סחר דאמוני,
באמצעות היצירה " Pirg'in" בוחנת סחר את מערכות היחסים בינה לבין הגברים בחייה, מתבוננת במעצורים שמונעים ממנה לממש אותה, תוך התייחסות לסוכני התרבות שליוו אותה במהלך שנות חייה ותהייה בהשפעתם עליה. ביצירה זו רוקדת סחר את המוסכמות החברתיות, את הגבולות שחלים עליה כאישה וכרקדנית בחברה שמרנית ומערערת על הגבולות הללו, תוך שימוש נועז בגופה הרוקד לקול צלילים מוסיקליים הלקוחים מעולמו הטיפוסי של הגבר בחברתה.
היא רוקדת בבגד לבן, מסתובבת ללא הפסקה על הבמה ומסחררת את הקהל ואת עצמה (איך היא לא נופלת?). היא מביעה בתנועות הידיים והגוף את החיברות התרבותי שעובר עליה ובוחנת את ההשפעה של התרבות והקונפליקט שהיא עוברת בין החברה הערבית, האישה שבה לבין הדמות הגברית שהיא מדמיינת. הסיבובים הבלתי סופיים אולי מבטאים את הקושי לפרוץ גבולות בחברה שמרנית ובכל זאת היא מופיעה על הבמה. המוסיקה ערבית.
מאד משכנע.
יעוץ אמנותי יסמין גודר, דורון רז אברהם.
היצירה השנייה "זורחות " שירה אביתר מופיעות: שירה אביתר וענת עמרני
עבודה העוסקת בחיפוש אחר שורשי הגוף והזהות ובפרט זו המזרחית. עבודתה 'בדק בית' (2014) זכתה להצלחה והוזמנה לפסטיבלים בארץ ובאירופה. אביתר עסקה בנושא גם בעבודותיה הקודמות: 'צהלולי גוף גרסת הדואט' עלתה בפסטיבל 'מחול שלם' בשיתוף עם סהר עזימי (2015), ולאחר מכן עלתה העבודה בגרסת סולו בפסטיבל 'ארנבץ מרץ' ובפסטיבל 'צוללן'. עבודה זו נקראה על ידי הפסטיבל במונח שטרם היה קיים – "מחול מזרחי עכשווי" .
באמצעות תנועה של שתי הרקדניות על הבמה ותנועות גוף שונות לחלוטין הן מפגישות את הקהל עם שני גופי ידע ושתי תרבויות שונות (מזרחיות) התימנית והמרוקאית. כך ניתן לבחון את המשותף ואת השונה, זה מתחיל ללא פס קול בכלל ותנועות גוף ובעיקר עיכוס ישבנים ורטיטה של הגוף מול רקדנית שרוקדת מזרחית באופן שונה. תנועות הישבנים מעלות גיחוך מתוך הקהל אבל דמיינו גוף שרוטט כאילו יש בו מנוע 3500 כ"ס, כזה עוד לא ראינו על הבמה. ריקוד של נענועים (המזרחיות) הנפות שיער, תנועה ומחול תימני ומרוקאי לפס קול מתאים, לפעמים זה נע בין שתי מסטוליות על הבמה לבין שתי בנות באקסטזה.
שירה אביתר (1986) רקדנית וכוריאוגרפית עצמאית התחילה את לימודיה בתחום התאטרון ובגיל מאוחר יותר עברה לתחום המחול. למדה משחק בנ"י ב'לי שטרסברג' וסיימה תואר ראשון בהצטיינות בתיאטרון מחול ממכללת 'סמינר הקיבוצים'. סרטה 'כשרה' בשיתוף פעולה עם קרן שפילשר ודניאל קינד הוצג בפסטיבל 'אפוס' במוזיאון תל אביב.
יעוץ אמנותי מאי זרחי, בתמיכת סטודיו יסמין גודר.
המחול האחרון שצפינו בו אחרי ההפסקה היה "מה שמגיע" אסף אהרונסון -.משתתפים: אסף אהרונסון , יואב אדמוני, זהר ויימן קלמן, בר אלטרס
הכוריאוגרף אסף אהרונסון מותח את גבול הסובלנות של קהל במה ביצירה פרובוקטיבית, מעצבנת ווולגרית. צר לי על עובדי הבמה שצריכים לאסוף את הזוהמה ממנה!
זו עבודה המארחת מספר משתתפים ובה הגוף היחיד מתפצל לחמישה גופים שפועלים לסירוגין. מקור ההשראה המרכזי לעבודה הוא הספר "ארוס המריר והמתוק" מאת אן קארסון והרעיון שמתגלגל מתוך התזה שלה לפיה אובייקט אשר קיים בין גופים נמשכים אחד לשני הוא יחידה עצמאית ונפרדת.
משחקי אור וחושך וקומפוזיציות של הבזקים לפעמים לשתי שניות מתמשכים מעבר לסבלנות של הצופה. התמונות שאני קולט בין הפרובוקציה האוונגרדית לבין טמטום אינם מחול, (שוב השאלה מהו מחול?) אבל זו הדרך שלו להביע דילוגים בין מחשבות.
ההמשך הוא שיא הוולגריות בזלילת פירות שנוזלים ומטפטפים על הבמה ועל הרקדנים, זה יכול להצחיק לרגע אבל אין בה לא חשק ולא תשוקה.
השיא מסתיים בעירום מלא בחושך כאשר בקדמת גופם של הרקדנים והרקדנית כמו גם באחוריהם נעוץ זיקוק, אולי להבזיק לנו את הקשר המיתולוגי של הסיפור הלא -ליניארי שצפינו בו על במת מקדש המחול הישראלי בסוזן דלל.
לסיכום, נהנינו יותר מן החלק הראשון בו הרקדניות מפגינות יכולת גופנית יוצאת דופן, יש להן מסר שהן מעבירות לקהל והמוסיקה איכותית.