לכל אשה ״פורטרט תנועתי משלה״, התחושה רשומה בגוף ובתנועה והיא מבטאת את מהותה של אותה אשה רוקדת. בגיל המבוגר מהות זו באה לידי ביטוי במלוא תפארתה.
על הבמה 18 נשים שהשנים רשומות בגופן נשים מופלאות בגילאי 60-82. רובן רקדו בילדותן ובנערותן נדרשו ע"י הוריהן להפסיק. נשים אלה חזרו לרקוד בגילן הבוגר וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת המקדשת את הגוף הצעיר בכלל ואת הרוקד בפרט. "GO" הוא מניפסט לגוף הזה!
צריך לבוא מוכן למחול הזה, להבין שלא ניראה כאן מחול קצבי לוהט, להבין שנשים אלו שבחלקן רקדו בנערותן עברו הרבה שנים ללא תנועה על הבמה, אם בכלל.
זה בהחלט מופע עם המון מסר חברתי וכזה שדרש הרבה אומץ מהמשתתפות שהופיעו על הבמה.
המופע מתחיל במוסיקת מצעד צבאי, אגב המוטיב הצבאי הוא במרכז הסצינה במופע ולא ברור לי אישית למה?
חלק גדול מהמופע אינו בעמידה אלא בשכיבה בתנועה על רצפת הבמה. לרגעים הצופה (לפחות אני) חושב שהוא חוזה בשיעור בפלדנקרייז או אולי טכניקת תנועה טיפולית אחרת.
ואז הן גם מדברות, מסבירות את הקשר והמוטיבציה שלהן לצאת מאיזור הנוחות והפרטיות אל קדמת הבמה ולא סתם אלא בסוזן דלל, המקדש של המחול בישראל.
תלמה בת 82 אומרת שזה 10 שנים היא רוקדת. היא מתארת את הגוף שלה בגיל זה בהצביעה על החזה שלה וההערה של נכדתה "סבתא זה לא צריך להיות יותר למעלה?" זו בעצם הפואנטה של מופע המחול הזה. אדם, איש או אישה, במקרה זה נשים לא צריכות להתבייש בגוף שלהן, ולא צריכות להסתגר בבית כל עוד יש בהן התשוקה לתנועה. הגוף יכול להפתיע כל יום מחדש!
במופע, נעים זה לצד זה טייס קרב, בלרינה וגוף נשי מבוגר. מתוך יחסים שנבנים ונפרמים בין הדימויים לבין הגוף הפיזי, עולות שאלות על נוכחות, רצון חופשי, כפייה והשתלטות.
היצירה "GO" מבקשת להרחיב את הדיון מעבר לגוף הפרטיקולרי, אל קיומנו כפרטים וכחברה.
התנועה על הבמה מתחלפת לרגעים מסולו יחיד לקבוצה כולה ואז מתחילה הסצנה המיוחדת שאישית לא בדיוק הבנתי את המסר שלה וזה הלבוש של אוברול טייסים, הצפירה, המשמעת, הצייתנות והנוכחות והתנועה ויש שם תנועה ויש שם אמירות ויש שם כח, רגעים מהפנטים. הצורך של הפרט בסיוע והתמיכה של השני מאוד מודגשים במסר הזה.
אחת פושטת את הבגדים העליונים, שכבות של בצל עד שהיא מגיעה לבגד הבלט שחיכה לה 40 שנה, 40 שנה היא לא רקדה. "להיות רקדנית זה להיות זונה" אבא שלה אמר והיא חדלה! כעת עם ההזדמנות שגלית ליס העמידה בפניה היא קמה שוב לחיים. הניצוץ הופך למחול. והמחול הפעם הוא קצבי GO.
ואז שוב צפירה וזעקה שקורעת את הלב מחד ומאידך הרקדניות נועצות מבטים בקהל.
"הקמטים לא מפריעים לי", מה כן מפריע ? חוסר היכולת לשכב על הגב. "אני שונאת לראות את עצמי במראה" הגוף הזה הוא הבית ויכול לתת ביטוי, צריך רק להתפייס איתו.
בגיל 5 התייתמה במלחמה, מאז עד גיל שבעים לא רקדה והנה שוב נקרתה לה ההזדמנות.
פלדנקרייז: לשחרר , להרפות, ולכווץ, תרגילים לכאבי גב.
"שמרתי לעצמי שאני רוקדת" הגיע הזמן לצאת לעולם, להשתחרר מהמעצורים.
משפט זה מסכם בעצם את הערב הזה, מסר חברתי, אנושי בצורת מחול.
" ללא כל תכנון מראש, התאהבתי בעבודה עם הגוף המבוגר, באסתטיקה, בכנות, בראשוניות של מפגש גוף – תנועה דווקא כאשר השנים רשומות בו." אומרת גלית ליס "אני מוצאת שהתחושה רשומה בגוף ובתנועה והיא מביאה את אישיותה של אותה אישה שרוקדת. ליס בוחרת ליצור ולעבוד עם נשים שאינן רקדניות כחלק מהאג'נדה האמנותית החוקרת את הווית ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה. לצד היצירה, גלית פועלת ליצירת מרחב אמנותי לנשים בגיל השלישי ולקידום הרעיון של חיים בחברה המאפשרת התפתחות ומימוש עצמי בגוף הבוגר, חברה שבה "העולם שייך לכולם ולא רק לצעירים" .
"הגוף המבוגר מהווה השראה וחומר גלם ליצירה. מצאתי זקנה והתבגרות יפה, אני פוגשת מידי שבוע נשים מבוגרות שאומרות כן לגוף ולריקוד."
גלית ליס
כוראוגרפית, יוצרת עצמאית, יוזמת סדנאות גילתה בתנועה ואמנות הבמה לנשים בגיל הבוגר. חוקרת את הווית ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה ופועלת ליצירת מרחב אמנותי לנשים בגיל השלישי.
מוסיקה: אבי בללי / דרמטורגיה: נטלי צוקרמן
מנהלת חזרות ושותפה בתהליך היצירה: אורית גרוס
רוקדות ושותפות בתהליך היצירה: אורית גרוס, בינה רנקורט, הלינה שמשינס, הילי גוברין, ורדה זליג, ורדה גינוסר- זכאי, זהבה נוי – מאיר, טרי וישינבסקי, מור כמורה, נאוה שפירא, נורית לימור, נעמי יהל, עדה נגר, ציפורה רם, שלומית ריב, תלמה דים, תמר נתנאל, תרצה שפנאוף- מני
תאורה: רותם אלרואי / סאונד: משה שאשו/ צילום: אלי פסי / עיצוב גרפי: נורית ברנדה