פרויקט שנוצר במיוחד עבור פסטיבל "צוללן" ומותאם לחלליו השונים של מרכז התרבות ע"ש מנדל ביפו. היצירה מוליכה את הקהל בין מספר עבודות, שחוקרות את מדיום המופע כ"אירוע חברתי" עם חוקיות שניתנת להפרה ולשחזור ואפשרות לקרבה ולריחוק. הפקה משותפת עם מרכז תרבות מנדל.
מרכז תרבות מנדל זה מקום מיוחד, מקום המאפשר יצירה בחללים השונים שמפתיעים אותך מחדש, חללים אלו מאפשרים ליוצרים להביא יצירות מורכבות ובמיוחד כאלו שמערבות את הקהל ולא רק בצפייה פסיבית.
הייתי במופע הזה שיצרה מיכל סממה, יוצרת עבודות פרפורמנס וכוריאוגרפיה בפורמטים שונים ולחללים משתנים. המקום הזה התאים לה כמו כפפה.
קבלת הפנים עצמה מתחילה במוזרות, מחתימים לך את היד כאילו באת למופע רוק, אבל לא, הקהל לאט לאט מתפזר בחלל הכניסה במושבים המיוחדים שם ובעמידה וללא התראה מוקדמת כרמית בוריאן "עושה קולות של שטיח" – כך אני מכנה את הסצנה בה היא מתכסה בשטיח ועושה עמו פלאים שבין מסתור לבין בגד או חפצים. היא מגישה כיבוד לאורחים ומשתפת חלק מהם בעשיה וב"תרגילים שלה", היא תולה שלטים, עושה בלאגן, מסמנת ומגדרת שטחים והופכת שולחן מתקפל למתקן כושר. במהלך הזה היא מתפשטת לעירום חלקי וזה עדיין לא מביך את הצופים. בהחלט יש כאן בחינה של יכולת הגוף הפרטי ליצור ולפעול במרחב . שני הצדדים – המזמין והמוזמן, המארחת והאורחת – מסכנים משהו מפרטיותם ומייצרים יחד מרחב ארעי ושברירי שבין הפרטי לציבורי.
בהמשך היא תזמין את האורחים לארוחת ערב, משהו שלא כל כך מקובל במופעי מחול, אבל אולי מצעיד על התפיסה של היוצרת (מיכל סממה) למקומו של האוכל? אבל אל תצפו שתאכלו ותשוחחו כאן בנחת, כי במהלך הארוחה מבוצע קטע של עמר עוזיאל עם משרוקית בפיו, בו הוא מותח את הגבול בין החלל של האולם או הקירות לבין הגוף ומדובר על מופע של 360 מעלות סביב קירות החדר בעירום גברי מלא! התנועה נעשית בעזרת כל אברי הגוף בסוג של זחילה וטיפוס חושפנית ביותר בה אין שום איזור מוצנע! כל זה מבוצע במהלך הארוחה ומעניין לראות את האינטראקציה בין הצופים ליוצר ולחלל. הגוף והמרחב בציבורי מאבד לחלוטין את פרטיותו אבל גם את פרטיות הצופים. זהו בהחלט מבחן של חוקיות, נורמות מקובלות והפרתן.
עמר עוזיאל למד במכינה של ניסן נתיב וסיים בהצלחה תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל-אביב יפו. למד בסדנה להכשרת רקדנים, רקד ביצירות של טובי הכוריאוגרפים בארץ ואף מלמד מחול.
בסיום הוא מתלבש ומזמין את הקהל עם שאר המארגנים להתאוששות בחצר הפנימית על חלקת דשא שכל אחד מקבל שם, גם התכנסות זו היא סוג של הפסקה פעילה עם שתיה קלה.
לאחר קיפול הדשא ו"פינוי" יושביו פנינו לאולם הראשי במרכז תרבות מנדל, שם קיבלה את פנינו מיכל סממה.
לאט לאט היא נפרדה מהפודיום ונתנה את השואו שלה. בעצם זה לא ממש מופע חדש, אולי עם תוספות ושינויים עדכניים למצב ואולי לא, מדובר במופע הקרוי "אנדרטה לתרנגולת" מתוך "הרמת מסך".
הרמת מסך 2016
אפשר לצפות בקטעים לא מייצגים כאן:
כאן הפעם היא כבר בחנה את כל הגבולות שלה ושל הקהל (אולי), התחילה בהקראה של איזו רטרוספקטיבה או שברי חלומות שבו היא עוברת כמה מדורים, אולי מתוך הפחדים שלה, אולי מתוך חזיונות שווא – מי יודע.
היא מבקשת לבחון את המעמד של הגוף כאובייקט אבל האובייקט זו היא והיא עושה זאת בעילגות, בעוויתות וצרחות וסלידה, היא לא דופקת חשבון לסמלים חברתיים כמו פייסבוק, אימוג'ים, אמוטיקנים או בהפוכה לביבי. עד מהרה זה הופך למופע בעירום חלקי כשהיא חולצת שד, אבל זה כל כך נטול מיניות באקסטזה המטורפת שהיא מציגה על הבמה עם מימיקה של עוויתות ופרצופים, תנועות ידיים בלתי נשלטות והכאבה עצמית. משהו מוזר של קולות וצרחות ושדיים. מהר מאוד היא הופכת לתרנגולת עם כפפות על הידיים והרגליים והבלאגן שהתרנגולת עושה על הבמה בלתי נשלט ולא ניתן לתיאור (תצטרכו ללכת לראות), אבל היא זוחלת, מגרדת את הבמה, מנשקת אותה והיא מתפשטת לעירום מלא, אין אפשרות אחרת להגדיר זאת. העירום הזה בגוף שלה הוא אנושי וללא כל סממן ליופי נשי או סגידה אחרת. בעבודה זו היא אינה מרחמת על גופה, נפשה ועל הקהל ומציגה את החולשות שלה (אולי) ודרכן לבחון את המרחב והסביבה ואולי גם את הסיבולת של הקהל (אף אחד לא קם). לא היה איש בקהל שלא יצא עם חיוך על פניו.
https://www.facebook.com/pg/inbalimage/photos/?tab=album&album_id=1169506263119471
ב- 2016 מיכל הגדירה עבודה זו כך ""אני בוחנת את האפשרות לנסח על הבמה, ההופכת בעצמה לאובייקט, מופעים של וירטואוזיות ועילגות, בוטות ועידון, התענגות וסלידה. מהו הדבר שסביבו אנחנו מתאחדים בפרפורמנס? האם עבודת פרפורמנס יכולה לשמש כאתר הנצחה?"
סממה ערכה פה במרכז מנדל אירוע החוזר לאחור לעבודות שלה בעבר באופן שבו המרחב הציבורי וטקסיו הרשמיים או הבלתי רשמיים פוגשים את הגוף הפרטי של האומן.
יוצרת: מיכל סממה | בהשתתפות: עמר עוזיאל, כרמית בוריאן ומיכל סממה
מרכז תרבות מנדל – רחוב התחיה פינת התקומה, יפו.
עד היום מלבד אירועים בהרמת מסך טרם פגשתי סגנון כזה על הבמה.