דרמה חברתית המסופרת דרך עיניו של אנדרי, עולה חדש צעיר משכונת מצוקה באשדוד, החווה את קשיי ההשתלבות של משפחתו בחברה הישראלית ומקים להקת ראפ במטרה לזעוק את זעקתם של העולים ולהשמיע את קולם. סרטו של רומן שומונוב
הסרט כאן ועכשיו מתרחש באשדוד בשכונת עולים ומתאר חבורה צעירה של עולים (לשעבר) מברית המועצות שמנסה למצוא הזדמנות להישמע ולהשמיע מוסיקת ראפ רוסי – ישראלי שהם יוצרים ומנגנים ושרים, האמנות שלהם מבטאת את כל מה שהם מרגישים ומתמודדים.
הסיפור כובש אותך ולוחץ אותך בכיסא כמו חמוצים בצנצנת , הסרט מסיר את העטיפה החיצונית מאותם חברה ופורס את הסיפור האישי שלהם.
כל דמות יש לה פנים רבות האישיות שלה מכובסת שוב ושוב במכבש הישראלי שלוחץ דוחק ומנסה לשטוף ממך את העדנה של אימא רוסיה. הסרט מדגיש את הלחץ את המרדף ואת הלא נודע, השחיקה היומיומית מוגשת באופן לירי כמעט קומי. זווית של חלק אחר בחברה זה שמעדיפים לשכוח ממנו.
ארבעה חברים, צעירים מהגרים משכונת עוני באשדוד. המנסים לשרוד בחיי היומיום שלהם, מקימים להקת ראפ ומקדישים את כל זמנם לחזרות לקראת האודישן לפסטיבל המוזיקה הבינלאומי, שיערך בקרוב. הם מאמינים שהניצחון בפסטיבל, יאפשר להם להשמיע את קולם ועל ידי כך, להשפיע על המציאות הקשה סביבם. סביבה קשה בעיות תעסוקה מחד ומשטרה בצד השני.
חלומם להשתתף בתחרות עומד על סף התרסקות, כאשר אנדרי, הגיבור הראשי, חווה משבר בחייו המשפחתיים, דבר שהופך למכשול בדרכם להשגת המטרה. אביו של אנדרי, מאושפז מזה כמה חודשים בבית החולים, ואנדרי נאלץ לטפל לבד באחותו הקטנה. הוא מנסה בכל כוחו לתמרן בין הטיפול באחותו, עבודתו, החזרות לקראת האודישן והחוב הענק שנוצר עקב אי תשלום סדיר של המשכנתא, מאז שהאב מאושפז בבית החולים.
כאן ועכשיו באדיבות לילה סרטים צלם זיו ברקוביץ'
כשהבנק מאיים לעקל את דירתו, מערכות הרווחה מתערבות בכדי להתריע כי אחותו הקטנה תועבר לחיות במקום אחר. אנדרי מרגיש שנכשל ומוצא את עצמו חסר אונים מול המציאות אליה נקלע, מה שדוחף אותו בסופו של דבר, לחפש פיתרון בעולם התחתון. מתוך ניסיונם הנואש לעזור לאנדרי, חבריו ללהקה מסכנים לא רק את הסיכוי להגשים את חלומם, אלא אף את חייהם.
האם תצליח החבורה לעלות על הבמה? האם יספיקו לשריקת הפתיחה שלהם בחיים בכלל?
הסרט מדגיש את הקונפליקט בין חברה בהתהוות עם תרבות רוסית של בית טוב מול תלאות הקיום, הדמות הראשית אחריה הסרט עוקב נקרעת בין הורות, משכנתא, מימוש עצמי, עבודות דחק, וגעגועים לזכרונות שהיו ונשארו מאחור.
הבמאי נוגע בבעיות העיקריות של הנוער והמתבגרים ולמרות המכבש הלוחץ את הצופה לכיסא זה עדיין בעדינות והימנעות ממצבים קריטיים של ממש לנוכח הקורה על המסך
חובה לראות
ערכה יפעת
לצפייה בטריילר:
https://youtu.be/rfUv4FXgV4c
זוכה פרס אופיר למוזיקה המקורית
זוכה פרס התסריט הטוב ביותר פסטיבל טרנסבאיקליה, רוסיה
הסרט זכה בפרס ראשון בתחרות הפיץ' של פסטיבל ירושלים Pitch Point
נבחר לתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018
יוצרים
בימוי: רומן שומונוב
תסריט: אלכס פלבניק, רונן שומונוב
צלם ראשי: זיו ברקוביץ'
עריכה: חיים טבקמן, מאור קשת
ליהוק: גל גונן
עיצוב פסקול: מיכאל גורביץ'
עיצוב אמנותי: יון ורגליס
עיצוב תלבושות: רייצ'ל בן דהן
מוזיקה מקורית: להקת IZREAL – (אקים גולאייב, אלכסנדר רומננקו, ולאד דובינסקי).
גאורגי חימורודה, דידי ארז
איפור: מירב בושושה, ויקי לקרמן, יערית סביניר
מפיק ראשי: איתי תמיר, לילה סרטים
מפיק שותף: עמי ליבנה
שחקנים
אנדרי: ולאד דובינסקי
כריסטינה האחות: מישל ואינברג
זורה: זורה קרטולישבילי
מיקסר: אדוארד חמלניצקי (מיקסר)
רנאט: רנאט חסנוב
3 מועמדויות לפרסי אופיר 2018:
מוזיקה מקורית אקים גולאייב, אלכסנדר רומננקו, ולאד דובינסקי, דידי ארז (זכייה),
השחקן הראשי הטוב ביותר ולאד דובינסקי, פסקול מיכאל גורביץ'
רשימת פסטיבלים נבחרים: פסטיבל ירושלים, טרנסבאיקליה רוסיה, Two Riversides פולין, וודסטוק ארה"ב, הפסטיבל הבינלאומי בסנטה ברברה, Jewish Motifs פולין, הפסטיבל היהודי במוסקווה, הפסטיבל הישראלי בלוס אנג'לס, הפסטיבל היהודי בקאלגירי, קולנוע יהודי באוואלון ארה"ב ועוד.
90 דקות, הסרט דובר רוסית ועברית, כתוביות לעברית ולאנגלית
בבתי הקולנוע ברחבי הארץ החל מתאריך 24/10/2019
אודות הבמאי רומן שומונוב
נולד בבירת גיאורגיה טיביליסי בשנת 1984, אז עדיין חלק מברית המועצות. בעקבות המלחמה בגיאורגיה עברה משפחתו לרוסיה בשנת 1993. אחר סיום בית הספר התיכון, עלה לארץ לבד בגיל 17, בשנת 2001, במסגרת תוכנית סל"ה לעולים (סטודנטים לפני ההורים), ועשה מכינת עולים באוניברסיטה בתל אביב.התגייס לצבא בשנת 2004 ושירת בחיל האוויר. בשנת 2008 החל ללמוד קולנוע במכללת ספיר. חי בקיבוץ ברור חיל. עובד על סרטו הבא ארבעה צעדים למוות על פי תסריט שכתב. בימים אלה שומונוב גם מצלם סרט דוקומנטרי על צ'רנוביל עבור כאן 11.
הצהרת כוונות היוצר
"עליתי לישראל לבדי, בגיל 17, כחלק מתוכנית סל"ה שאיגדה צעירים כמוני, שגם כן עלו לארץ בגפם. רבים מאתנו רצו להשאיר את מדינות חבר העמים המפורקות מאחורינו ולבנות חיים חדשים בישראל, אחרים עלו מתוך מניעים ציוניים – אבל כולנו הבנו במהרה שמצפה לנו תקופת הסתגלות קשה במיוחד, במדינה חדשה ולא מוכרת, בלי ההורים או קרובי משפחה בסביבתנו, ובהיעדר תמיכה ממשית.
כעבור מספר שנים, הורי עלו לארץ גם כן. אורח החיים והמערכת החדשה עמה נאלצו להתמודד שברו את רוחם. הם לא הצליחו למצוא את מקומם בארץ ולהסתדר בכוחות עצמם, מה שהוביל לכך שפעמים רבות מצאתי את עצמי מחליף איתם תפקידים. ניסיתי ככל יכולתי לעזור להם להתאקלם בארץ, אולם תחושת הזרות, ניסיונותיהם הכושלים למצוא כאן עבודה ראויה ועוד בעיות כאלה ואחרות, הביאו אותם לבסוף לעזוב את ישראל.
העיסוק שלי במוזיקת הראפ החל עוד ברוסיה, אך בייחוד בשנותיי הראשונות בישראל היו כל כך הרבה דברים שרציתי לומר ולהוריד מליבי. באחד ממפגשי הראפ הכרתי חבר'ה צעירים מאשדוד שגם עסקו בראפ. כשההיכרות בינינו הלכה והעמיקה, נגלה בפניי עולם חדש בדמותם של אלפי צעירים, שהיו כמוני – נערים ונערות מכל רחבי הארץ, שמרכיבים יחדיו דור שלם של עולים צעירים. הצעירים הללו, שהגיעו משכונות המצוקה של ערי ישראל, ושהעוני ותחושת חוסר האונים מקיפים אותם מכל עבר, בכל זאת ממשיכים להילחם על מקומם, הם ממשיכים לחלום ומקריבים המון בניסיון להפוך את החלומות שלהם למציאות.
בסרט משתתפים שחקנים שהם "נון אקטורס", שמגלמים בעצם את חייהם ואת מה שעבר עליהם מאז עלייתם ארצה. ברצוני לחשוף את הסיפורים הללו בפניי צופים משכבות אוכלוסייה אחרות, שאולי אינם מודעים למצבם הייחודי של הצעירים. ברצוני לעורר את המודעות שלהם למצבם של אותם צעירים עולים, כך שהם יוכלו להכיר אותם מעט יותר לעומק ולגלות שיש בהם הרבה מעבר לאותם סטריאוטיפים נפוצים על העולים מברית המועצות."
ולאד דובינסקי (אנדרי) – נולד בשנת 1986 בקאזאן, רוסיה. עלה לארץ לבדו בגיל 15 במסגרת נעל"ה ונקלט בפנימיה בכפר סילבר ליד אשקלון. מגיל צעיר החל לכתוב שירים וליצור מוזיקה. הכיר את רומן מסצינת ההיפ הופ המחתרתית של הצעירים דוברי הרוסית בגיל התיכון. בזמן שירותו הצבאי הופיע במועדונים וכשהשתחרר נסע לרוסיה בניסיון לפרוץ שם כזמר ראפ. שיחק בסרט קצר של רומן שומונוב בשנת 2011 לצד רוב השחקנים המובילים בסרט "כאן ועכשיו". היה מועמד לפרס אופיר על הופעתו בתפקיד הראשי בסרט. פרי כפרי אף החתימה אותו אצלה בסוכנות בעקבות זה, אך עוד לא יצא לו לקבל עוד תפקידים משמעותיים. הוא עובד בעיקר במחלקת ארט בהפקות של סרטים ותוכניות טלוויזיה. בהכשרתו הוא הנדסאי קול, למד במכללה של יואב גרא. הכינוי שלו בעולם ההיפ הוא "פינט" שמשמעותו הוא טריק, כדי להעביר את הגישה היחודית שלו לכל דבר. עומד להוציא אלבום חדש עם שירים מקוריים שלו.
אדוארד חמלניצקי (מיקסר) – נולד בשנת 1985 בעיר סוצ'י ברוסיה. עלה לארץ בגיל 17 עם אמו ואחיו. המשפחה גרה באשדוד. מיקסר השלים את לימודי התיכון בעמל 1. בצעירותו התאמן באיגרוף והיה אלוף הארץ באיגרוף תאילנדי לשנים 2005-2006. מיקסר דיגמן במספר הפקות, כולל עבודות לצד דנה פרידר ופרסומת לבזק. הוא היה פעיל בסצינת ההיפ הופ המחתרתית בקרב הצעירים דוברי הרוסית ורקד ברייקדאנס מגיל צעיר, כך הכיר את הבמאי רומן שומונוב בעת שהאחרון עסק בעיקר במוזיקה. כינויו "מיקסר" הגיע מיכולותו לעשות סיבובים על ראשו. בשנת 2009 השתתף בתוכנית הריאליטי "מלחמת העולמות – לא נפסיק לרקוד" בעונה שנקטעה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". במידה רבה הדמות הראשית של אנדרי בסרט מבוססת עליו. אמו נפטרה בשנת 2014 והוא היה חייב למצוא פרנסה לאחים הקטנים שלו, כולל הדרדרות לפשע מתוך המצוקה הכלכלית. הוא שילם מחיר יקר על כך ואף נדקר ונפצע במספר תקריות. הוא היה למעשה הגיבור של הסרט הדוקומנטרי של רומן שומונוב "החולמים מבבילון", בין השבחים שהסרט קיבל רבים ציינו לטובה את הכריזמה של מיקסר בסרט. בדוקומנטרי הוא נראה דואג לאחיו הקטנים וגם לילדיו. מאז הצילומים הוא התגרש מאשתו והוא חי בבת ים, וקשור מאוד לילדיו כפי שאמר "אולי מי שקיבל ממני מכות חושב שאני אדם רע, אבל אני אבא טוב, כל השאר לא משנה". כיום הוא פחות רוקד אך עדיין מקפיד על אימוני כושר ואורח חיים ספורטיבי. הוא עובד בתחום התקשורת.
מישל ואינברג (כריסטינה) – נולדה בישראל בשנת 2004 להורים עולים ממדינות חבר העמים. מגיל צעיר אהבה משחק ודרמה שיחקה במספר הצגות, בתוכניות ילדים ובקליפים. כיום היא תלמידה בכיתה י' במגמה המדעית בתיכון קרית שרת בחולון, עיר מגוריה.
אלכס פלבניק (תסריטאי/יוצר שותף) – נולד בשנת 1985 בחרקוב באוקראינה. עלה לארץ עם הוריו בגיל 11, גר תקופה קצרה בבת ים ומשם המשיכו לאשקלון בה הוא גר עד היום. למד קולנוע במכללת ספיר, שם הכיר את רומן שומונוב. השניים יצרו יחד את הסרט הקצר "אף אחד חוץ מאתנו" בו שיחקו ולאד, מיקסר ורנאט, והוא היה הבסיס הראשוני ל"כאן ועכשיו". פלבניק מסר שהתסריט כולו מורכב מסיפורים שהכירו ושמעו מחברים ואם הדברים נראים מוקצנים הרי שהכל נאמן לדברים שקרו והם אפילו עידנו חלק מהסיטואציות כדי שהסרט לא יהיה קשה מדי לצפייה. כיום פלבניק עובד במחשבים. ליצירה קולנועית אמר שיחזור בשמחה אחרי שיתבסס.
איתי תמיר – המפיק הראשי מייסד חברת לילה סרטים, המפיק הראשי של האופה מברלין שזכה להצלחה רבה, נציג ישראל לאוסקר, זכה בשבעה פרסי אופיר כולל פרס הסרט הטוב ביותר והגיע להכנסות של קרוב למיליון דולר בארצות הברית. בעבר תמיר במשך מספר שנים עבד עם מרק רוזנבאום בחברת טרנספקס. יחד הם הפיקו סרטים כמו התגנבות יחידים של דובר קוסאשווילי עם עוז זהבי ומיכאל אלוני על פי ספרו של יהושע קנז, אור של קרן ידעיה ושרי עזוז זוכה מצלמת הזהב בפסטיבל קאן בכיכובן של רונית אלקבץ ודאנה איבגי, ולקחת לך אישה של רונית אלקבץ, בנא של ניב קליינר ועוד.
בתחילת שנת 2010 הקים תמיר את חברת לילה סרטים בה הוא ממשיך את הקו של קולנוע איכותי ונועז וקידום במאיות ובמאים צעירים. בין הסרטים שהופקו בלילה סרטים: השוטר, בבימויו של נדב לפיד, לא בתל אביב, בבימויו של נוני גפן, שרקייה, בבימויו של עמי לבנה, אליס, בבימויה של דנה גולדברג, עראבני, בבימויו של עדי עדואן, מעל הגבעה, בבימויו של רפאל נאדג'רי, וכן, שפה אחת ודברים אחדים, בשורות, ופואטיקה של מוח בבימויה של נורית אביב (תיעודיים), בן זקן בבימויה של אפרת כורם בכיכובו של אלירז שדה, התעוררות בבימויו של גיא מאירסון, הכל שבור ורוקד בבימויו של נוני גפן, מוצא לים בבימויו של דניאל מן זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה 2017. פרה אדומה שזכה בפסטיבל ירושלים 2018 בשלושה פרסים: פרס הסרט הטוב, פרס סרט הביכורים ופרס השחקנית הטובה ביותר (אביגיל קובארי). כמו כן, לאחרונה הוצג סרטו החדש של הבמאי הותיק רם לוי המתים של יפו בתחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וגם עתיד לצאת מסמנים סרטה של נורית אביב.