עצם המלה "ערבי" מכילה סטריאוטיפ שכל ישראלי בדרך כלל נחרד ממנה. השאלה הגדולה היא האם באמת יכולים להיות יחסי שלום או שכנות טובים בין יהודים לערבים. אגב, אני בטוח שלמלה "יהודי" או "ישראלי" יש את אותם הסטריאוטיפים גם בצד השני, אפילו כפליים ובכל זאת אנו חיים כאן בארץ בשיתוף פעולה ויחסי שכנות ואפילו חברות בין ישראלים לערבים ישראלים. השאלה היא היכן ומתי מתחילה הגזענות?
הסרט הזה, "הבן דוד", עוסק בדיוק בבעיה היומיומית של גזענות ודעות קדומות ומוציא את הישראלי מתוך הדמות החיצונית היפה ומראה את כל הצדדים האפלים. אלא שהבמאי בחר בדרך הומוריסטית משהו להציג את הטרגי-קומדיה השחורה הזו שאפילו מרפי לא היה מצליח לאסוף כל כך הרבה הזדמנויות לממש כישלונות צפויים ולא צפויים.
הסרט הזה מצחיק , עצוב ומכעיס כאחד. הוא מציב מולנו מראה שמה שמשתקף ממנה אינו נעים.
אתה פשוט לוקח מושב שקט ושיגרתי ומכניס לתוכו פועל ערבי ותוך חמש דקות כל המושב יודע שיש אצלך פועל ערבי, ואז קורה משהו. באותו רגע כל השדים של היחסים ישראלים- יהודים- ערבים יוצאים מתוך הבקבוק וכל תנועה, או כל פעולה גוררת פעולה אחרת שמסבכת את העניינים. נוצר כאן תהליך מרובה קודקדים של "הקבלן" התושב שהביא את הערבי, אשתו והמשפחה, החברים, הגנן, התושבים, המשטרה ועוד. נוצרת כאן תסבוכת שאי-אפשר היה לצפות או לתאר גם לא להפסיק אותה.
במושב או כפר קטן בו כולם מכירים את כולם, נפתלי שבשעות הפנאי שלו פעיל למען דו שיח ישראלי – ערבי שוכר פועל ערבי, פאהד, לעבודת שיפוצים בסטודיו שלו הצמוד לביתו. באותו היום בו הוא מביא את השיפוצניק קורה אירוע תקיפה מינית על נערה מהיישוב לא רחוק מביתו, למעשה מבית בו הם רכשו חומרי בנין. כמובן שחשדם של השכנים נופל על פאהד. למרות שהמשטרה חקרה ושיחררה את הצעיר קבוצת אנשים ובראשם הקב"ט ועוד כמה בריונים חמומי מח, מסמנים את המטרה – פאהד. נפתלי יוצא להגנתו של פאהד ולהגנת השיפוץ עליו הוא חולם זמן רב, אלא שהמציאות גדולה עליו. הוא לא מצליח להתמודד עם ההתנגדויות והלחצים סביבו, ובמהלך יממה אחת חייו הולכים ומשתבשים: השיפוץ לא מתקדם, ריב עם אשתו מתפתח, הפועל מרגיש מאוים מול אנשי הכפר, פגישה חשובה של נפתלי נכשלת ועוד. כל זה קורה בזמן שפאהד מתגלה כתחמן ובמקביל הולך ומתרופף ביטחונו של נפתלי בחפותו של העובד שלו. האם ימשיך נפתלי לדבוק בגישתו הליברלית או שמא יישבר? איזה מחיר אישי הוא ישלם? ומה יעלה בגורלו של פאהד?
אנו מצטיירים בסרט כעם פרנואידי שחוצה את כל הגבולות האפשריים, מצפצף על שלטון החוק ובמצב של לחץ מאבד כל שיקול דעת הגיוני. הישראלי המכוער מתגלה כאן במלוא ערוותו וזה כולל עו"ד חמדן שמחפש לקוחות בנרות וגם עוד בעל מקצוע סחטן.
תחושה של 'משהו רע הולך לקרות' מלווה את עלילת "הבן דוד" לאורכה. עם זאת, הסיטואציה אליה 'נקלע' נפתלי מייצרת המון הומור וכבבואה של החברה הישראלית, הסרט מבקש לעורר מחשבה ולחלחל. "הבן דוד" הוא סרט ריאליסטי ולוקלי ובו בזמן אלגורי ואוניברסלי.
זהו סרט מעולה שבא בזמן הנכון, העלילה זורמת ואין בו רגע דל או משעמם, גלי הגזענות והשנאה פורצים מול עינינו על המסך. בלי קשר לעלילה הבמאי "תקע" סוף מוזר ומיותר לסרט שממש לא מעניין ולא ראוי ליצירת מופת זו וחבל.
דבר הבמאי – צחי גראד
בנו, הישראלים היהודים, טבועה חרדה חזקה וקיומית מ'ערבים'. חרדה עליה אנחנו לא נוטים לדבר, אבל צריך לדבר כדי להתגבר על פחדים וחרדות. או שאולי נח לנו עם החרדה הזו? אולי היא התירוץ שלנו? ואולי סתם התרגלנו והתאהבנו בעמדת הקורבן.
הגרעין ממנו נבט הסרט הגיע מהתחושה שהפחד שלנו מ'ערבים' הרבה יותר גדול ממה שנדמה לנו (כידוע, כתוצאה של סכסוך ארוך ומדמם ומסרים אלימים בתקשורת). מהפחד הזה ניזונה הגזענות. גזענות, שהיא טבעית ביסודה (כאינסטינקט אפילו), מקבלת רוח גבית אדירה מהפחדים שלנו. נפתלי (מתוך הבן דוד): "הגזענות שלי זה טבעי, כל אחד הוא גזען. השאלה היא מה אתה עושה עם זה, אם אתה נכנע לזה או נלחם בזה".
'מתוך' ו'על' הפחד הזה התלבשה הסיטואציה הקומית שהייתה תמיד בבסיס "הבן דוד" – הגיבור, ליברל שרוצה להתנהג כליברל, משתבש מאחר והמציאות גדולה עליו… לא נעים, מלחיץ, אבל מלא בהומור.
במהלך שכלול הדראפטים ובתהליך הבימוי חיפשתי (בין היתר) ליצור עולם אותנטי גדוש ברגעים 'ישראלים' וברגעים בהם מהדהדים הפחדים או הגזענות שלנו, מה שיוצר את התחושה שמשהו רע הולך לקרות. על הדרך הגיע ההומור, עוד מהכתיבה כמובן. לכאורה היה אפשר לקחת את החומר למקום רגשי יותר, אבל כנראה שזווית ההתבוננות מהצד טבועה בי. וגם ההומור. התגובות של הצופים שמדווחות על רגעים בסרט שהם מאוד נוגעים ללב ובו בזמן מצחיקים, הן מהתגובות האהובות עלי.
מבחינת הבימוי, בקצרה, הלכתי על פשטות. פשטות ישראלית יפה בכל מה שקשור ל'מה' שרואים. והתעקשות על חצובה (מצלמה סטטית עם פנים) בכל הקשור ל'איך' רואים (פרט למספר מקומות שהתאים להשתחרר מכך). דימויים שונים כמו הבית הקטן הזקוק לשיפוץ, הס(צ)דק בקיר ועוד השתלבו בצורה פנטסטית. כאילו ללא מאמץ מצדי. מה שמאוד תרם לממד האלגורי של הסרט.
היו הרבה התלבטויות בעניין אבל לבסוף החלטתי ללכת על האופציה שבה נצלם בבית, עם הילדים שלי, הרכב שלי, המקצוע שלי וכו"', וכך לשחק את התפקיד הראשי. שבועיים לפני הצילומים עוד התלבטתי האם להתקשר לאחד מחברי כמו שי אביבי או מנשה נוי, אך לבסוף החלטתי כאמור 'להיכנס בזה באופן מלא'. זה הכביד עלי והרגיש לי מסוכן, אבל בסופו של דבר הוסיף לא מעט לתהליך הלא מודע של יצירת הסרט.
אני מאוד אוהב וגאה ב"הבן דוד".
על היוצר והשחקן הראשי – צחי גראד
צחי גראד, יליד 1962, נולד וגדל בירושלים, השתתף במלחמת לבנון הראשונה כחייל בצנחנים, וסיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית. בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב בתל אביב, ומ-1991 פעיל כשחקן ובהמשך גם כיוצר. שיחק במגוון תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, ביים בתיאטרון, כתב בשיתוף הבמאי בשנת 2001 את דרמת הטלוויזיה "בן גוריון" וזכה בפרסים והערכה רבה. תפקידים בולטים אחרונים – "מי מפחד מהזאב הרע", "אנחנו במפה" ו"להיות איתה".
סרטו "הבן דוד" היה מועמד בטקס פרסי אופיר ב-3 קטגוריות כשגראד מועמד לפרס התסריט והשחקן הראשי, היה מועמד בפסטיבל ונציה ב-5 קטגוריות – פרס הסרט, הבמאי, התסריט, השחקן הראשי על משחקו וחבר השופטים, וזכה בפסטיבל חיפה בפרסי השחקן הטוב ביותר על משחקו ובפרס פדאורה להישג אמנותי. כמו כן הסרט הוצג בפסטיבל טוקיו במסגרת קטגוריית "פוקוס עולמי" ובפסטיבל ורשה במסגרת הבחירה הרשמית.
על עלא דקה
עלא דקה, יליד 1994, נולד וגדל בבאר שבע. למד בבית ספר למשחק גודמן, שיחק בסרטי הקולנוע "מעבר להרים ולגבעות" ו"שבעה ימים באנטבה", בסדרות הטלוויזיה "המדרשה" ו"תאג"ד", בשורה של תפקידים בתיאטרון באר שבע, ביניהם בהצגות "בימינו לא יוצאים לדו קרב" ו"סוליקא" עליהם הוא מועמד כעת פעמיים בקטגורית השחקן המבטיח בפרס התיאטרון, ובתפקיד הראשי במחזה "הלוויה חורפית" של חנוך לוין שעולה בימים אלו. על משחקו בסרט "הבן דוד" דקה זכה למועמדות לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר.
מועמד בטקס פרסי אופיר ב-3 קטגוריות: התסריט והשחקן הראשי (צחי גראד) ושחקן המשנה (עלא דקה)
השתתף בפסטיבל ונציה והיה מועמד ב-5 קטגוריות: הסרט, הבימוי, התסריט, השחקן הראשי (צחי גראד) ופרס חבר השופטים
השתתף בפסטיבל טוקיו במסגרת קטגוריית "פוקוס עולמי"
השתתף במסגרת הבחירה הרשמית בפסטיבל ורשה
זוכה פרס השחקן הטוב ביותר (צחי גראד) ופרס פדאורה להישג אמנותי בפסטיבל חיפה
תסריט ובימוי: צחי גראד, הפקה: בלייברג אנטרטיינמנט ומ.ה. 1, מפיקים: אהוד בלייברג וצחי גראד, מפיק בפועל: ברק קסלר, מנהל הפקה: אריק אלון, צלם: איתן חתוכה, עוזר במאי: אסי כהן, עורכים: סרי בשאראת ודני רפיק, עריכת תסריט: שרי תורג'מן, מנהלת תסריט: שירה גבאי, יועצת עריכה: יעל חרסונסקי, ליהוק: גלית אשכול, מוסיקה מקורית: ספיר מתתיהו, עיצוב פסקול: אלכס קלוד, מעצב אמנותי: מיגל מרקין, עיצוב תלבושות: דני בר- שי ונעים קאסם, איפור ושיער: עדי מילבאור, תאורן ראשי: רוני שמאי, מקליטים: רן צרויה, תולי חן וערן בן יצחק, רשתות חברתיות: אוריה ספיר, יחסי ציבור: הדס שפירא ואבשלום (אבשה) גרנק, מנהלת הפצה: לירון אדרי.
הופק בתמיכת:
קרן הקולנוע הישראלי, משרד התרבות והספורט, התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל ומפעל הפיס.
מומלץ