התזמורת הקאמרית הישראלית קונצרט סיום עונת 2023
הפליא אותי לצפות בקונצרט סיום העונה של התזמורת הקאמרית הישראלית ללא המנצח והמנהל המוסיקלי אריאל צוקרמן אשר מסיבות שאינן ידועות לי סיים את תפקידו לאלתר ובמקומו ניצח מנצח זר על הקונצרט וכך גם כל העונה הבאה העשירה תלווה במנצחים זרים.
על קונצרט סיום העונה
התכנית
יבגני לויטאס (1972) / רועי חן (1980) ״השֵדָה האחרונה״
מיני-אופרה על פי הסיפור ״מעשה טִישֶוִיץ״ מאת יצחק בשביס זינגר (בכורה עולמית*)
פליקס מנדלסון ברתולדי (1847-1809) קונצ'רטו לכינור ולתזמורת במי מינור, אופ' 64
לודויג ואן בטהובן (1827-1770) סימפוניה מס' 3 ("ארואיקה") במי במול מז'ור, אופ' 55
מנצח: יֶסקוֹ סירוֶנְד
סולנים סופרן: דניאלה סקורקה | בריטון: גיא פלץ | כינור: נועה וילדשוּט
יבגני לויטאס/ רועי חן ״השֵדָה האחרונה״ מיני-אופרה ע"פי ״מעשה טִישֶוִיץ״ מאת יצחק בשביס זינגר
(כ-25 דקות)
מנצח: יֶסקוֹ סירוֶנְד | סופרן: דניאלה סקורקה | בריטון: גיא פלץ
זוהי אופרה קטנה שיש בה הומור וביקורת חברתית על השטעטל, העיירה היהודית על פי ספרו של בשביס זינגר.
את היצירה ״השֵדָה האחרונה" הזמינה התזמורת הקאמרית הישראלית במסגרת פרויקט של משרד התרבות והיא מבוססת על הסיפור "מעשה טישביץ" של יצחק בשביס-זינגר. גיבורת סיפורנו היא שֵדָה ערירית החיה לה בעיירת שדה והעוסקת בהסחות קטנות. חייה משתנים כשאשמדאי, מלך השדים בכבודו ובעצמו מתגלה לפניה ומצווה עליה לפתות רב אדוק.
היצירה נפתחת על ידי הסופרן בשאלה "לשם מה נחוצים השדים בעולם" ומול התסכול של השדה מופיע אשמדאי, זמר הבריטון השואל "למה אני מחזיק אותך בכלל?". וכאן מתקיים דו שיח מוסיקלי הומוריסטי ברובו על התפקיד אותו מייעד אשמדאי לשדה שכל ניסיונותיה לרצות אותו עולים בתהו . היא כבר התעייפה, התייאשה ועוסקת רק בקטנות של פיתוי והסטה מדרך הישר.
התזמורת מאחור בהרכב מלא: כלי נשיפה גדולים וקטנים, טימפני וכלי הקשה, מיתרים ועוד. ההרכב הזה נותן ביצוע עדין ומהנה ומשלים את הזמרים המעולים על הבמה.
גם הקטע של רב העיירה מול השדה הוא הומוריסטי, הסופרנית ממש נותנת הצגה מעולה בשפת הגוף שלה ובשירה, אלו רגעים המענגים את הצופה בהחלט.
והיא מסיימת" לשם מה נחוצים בעולם שדים?"
בראבו כפיים!
הבריטון גיא פלץ הופיע עם רוב התזמורות הסימפוניות והקאמריות בארץ ועם אנסמבלי "בארוקדה" ו"המאה ה-21", קָפֶּלָה קְרָקוֹבְיֶנְזִיס, תזמורת ויימאר ותזמורת בּוּדָפוֹקִי דוֹהְנָנְיִי ההונגרית. הוא גילם את התפקיד הראשי בפִּימְפִּינוֹנֶה של טלמן, אֶנֶיאַס בדידוֹ ואֶנֵיאָס של פרסל, אוֹטוֹנֶה בהכתרתה של פּוֹפֵּיאָה של מונטוורדי, פָּאק בחלום ליל קיץ של בריטן וזוּרגָה בדולי הפנינים של ביזה. הוא שר במשיח של הנדל, בביתן הבדידות של נעם סיוון ובבת יפתח של אהרון חרל"פ. גיא הוא גם מנצח בוגר פרויקט "תדרים" של אנסמבל מיתר. בשנים 2019-2014 היה מנצח הבית של אנסמבל זמרי מורן, ומ-2017 הוא זמר ומנצח באנסמבל "ססיליה", שהיה בין מקימיו. הוא בוגר התיכון תלמה ילין, השלים את לימודיו בשירה ובניצוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ובמהלכם זכה במלגות הצטיינות של קרן התרבות אמריקה-ישראל ובפרסי קרנות בוכמן-היימן, רונן וליאון שטרן.
דניאלה סקורקה, בוגרת קונסרבטוריון כרמיאל ובעלת תואר ראשון מן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, הופיעה עם רוב התזמורות בישראל ועם ההרכבים הצרפתיים "האומנויות הפורחות" בניצוח כריסטי ו"הכשרונות הליריים" בניצוח רוּסֶה. היא גילמה את בֶּלִינְדָה בדידו ואניאס של פרסל, אאורידיצ'ה באורפאוס של טלמן, פֶנִיס בארמיד של לוּלי, רחל ורבקה
באמהות של זֶבָּה, סוזנה בנישואי פיגארו, צרלינה בדון ג'ובאני ודספינה בכך עושות כולן של מוצרט. על בימת הקונצרטים שרה במשיח ובשלמה של הנדל, בסטאבט מאטר של פרגולזי, ברקוויאם ובמיסה בדו מינור של מוצרט ובבכיאנס ברזילרס של וילה-לובוס. דניאלה זכתה בפרס הראשון בתחרות ע"ש מיכל אורן, בפרס על ביצוע מצטיין ליצירה ישראלית בתחרויות האביב של קרן התרבות אמריקה-ישראל ובמקום השלישי בתחרות צ'סטי לשירת בארוק באינסברוק.
פליקס מנדלסון ברתולדי (1847-1809) קונצ'רטו לכינור ולתזמורת במי מינור, אופ' 64
סולנית כינור: נועה וילדשוּט הולנד
מדובר בפייה עם כינור בעל צליל ייחודי שטרם זכינו לשמוע. הכנרת היא צעירה מאד (22) אך היא מגלה בשלות מוסיקלית והבנה של היצירה שמעבר לגילה. אודה שהקונצ'רטו הזה הוא אחד מן האהובים עלי ביותר, יצירה מאתגרת שסוחפת את המאזין לגבהים אליהם לא חלם להגיע, מפתיעה במגוון המוסיקלי שהיא מגישה ומכה בכל החושים כשכל כלי התזמורת מנהלים דו-שיח עם הסולנית. זו מפגינה יכולת ביצוע וטמפרמנט שמזמן לא פגשנו כמותם. עם הסיום הקירות באולם רעדו ממחיאות הכפיים. יצירה שמימית בביצוע פנומנלי!
היצירה מוכרת וידועה ולכן חשוב מאוד הביצוע שלה והסולן. היצירה נכתבה לכלי נשיפה קטנים, אבובים, קלרניתים, חלילי צד, קרנות וחצוצרות וכלי קשת אבל במרכזו הסולנית שיש רגעים שחשבתי שלא רק שאלו צלילים משמיים אלא עם עוצמה של תזמורת שלמה בכלי אחד.
הפרק הראשון אלגרו מולטו אפסיונו צליל הפתיחה ענוג, התזמורת בעוצמה שלה מכניסה את הסולנית לצלילים שטרם נשמעו באולם זה מכינור, וירטואוזיות לשמה. הסולנית מציגה את הנושא והתזמורת חוזרת. הדגשים לחליל והקלרנית והביצוע פשוט מהפנט.
הסולו של הסולנית פשוט נפלא.
הפרק השני אנדנטה מגיע ללא הפסקה הוא נפתח בניגון מלא רוך ורגש בדו מזו'ר שלאחריו קטע ביניים בלה מינור – קטע מלא חיים ובסיומו חוזר הניגון הפותח שלאחריו מעבר ישיר לפרק המסיים.
פרק שלישי אלגרו נון טרופו אלגרו מולטו ויואצ'ה עליז ושמח ולמרות שהוא איטי ונוגה קצת הוא מכיל דו שיח בין הכינור לכלים ומיד מציג וריאציות שונות לנושא המרכזי. הוא מסתיים במוסיקה תוססת ושמחה . בהתחלה הכינור מזמר תזכורת עורגת לנושא הפתיחה ששמענו לפני 20 דקות מלוּוֶה בכלי הקשת בלבד, ואז… הלמויות תיפוף ותרועות נישוף מאתחלות את פרק הסיום התוסס והערני.
ביצוע כזה הרבה זמן לא היה כאן.
"היהלום שבכתר הקונצ'רטי לכינור הגרמניים". (יוזף יואכים)
לודויג ואן בטהובן (1827-1770) סימפוניה מס' 3 ("ארואיקה") במי במול מז'ור, אופ' 55
יש הטוענים שבטהובן כתב יצירה זו לכבוד נפוליאון ובמותו של נפוליאון שינה את כותרתה מבונפארטה לארואיקה. מכאן יש המייחסים את מרש האבל בפרק השני למותו של נפוליאון ויש המקדישים אותו למנהיגים אחרים כמו נלסון. מה זה משנה בכלל למי שמאזין ליצירה. מה שחשוב שביצירה זו יצר בטהובן חדשנות במבנה המסורתי של הסימפוניה, זאת לדעתי ולהבנתי בעיבוד הפרק השלישי כסקרצו ולא כמינואט המקובל עד אז, ועוד. לכן היצירה נחשבת בין היתר ל"דרכים החדשות" של בטהובן.
היצירה היא יצירת גבורה והצליל המסיים את הקונצרט נותן לכך ביטוי.
הפרק הראשון אלגרו קון בריו – פתיחה קולנית של שני אקורדים ובולטים בה בהמשך כלי הנשיפה הקטנים ובמיוחד חלילנית הצד ועוד. יש כאן עיבודים של הנושא שמוצגים בהצלחה רבה על ידי התזמורת, בהחלט ביצוע טוב. העיבוד מוציא את המיטב מהתזמורת ומפעיל את נכון כלי הנשיפה. יש ביצירה תנועות מהירות של כלי המיתר (כינורות) ראויות לציון בביצוע כולל הקודה לסיום פרק זה. הביצוע של נגני התזמורת ובמיוחד כלי הנשיפה הקטנים יוצא מהכלל.
הפרק השני אדג'ו אסאי – מארש האבל, התזמורת ובעיכר הכינורות והמיתרים מצליחה להעביר את תחושת האבל הכבד והשילוב של הכינורות והקונטרבסים יוצר אווירה כבדה, התרועה של הקלרניט נוגה ומעיבה. ההתחלה הנמוכה בסי מינור עושה זאת ומעבירה את הקהל להבנת הנושא של הפרק. חייב לציין את הסולו של הקלרנית וחליל הצד, גם ההפעלה של הצ'לנים וכלי ההקשה שמביאים להרמוניה מיוחדת ומלודית את הפרק הזה. תהום של עצב – כך רשמתי לי על הפרק הזה.
הפרק השלישי, הסקרצ'ו אלגרו ויווצ'ה – פנטסטי! פתיחה שיוצרת שמחת חיים. נוצרת סצנה חגיגית של כלי המיתר בעוצמות אבל בחינניות עליזה . כאן שמתי לב במיוחד לקרנות (היו 2 קרנות) והחליל צד. אווירת הניצחון מודגשת בנגינה.
הסיום אלגרו מולטו, מהיר ועוצמתי כראוי, חלק נעים לשמיעה (כ -13 דקות) מעבר לעבודה הנהדרת של חטיבת הכינורות נהנתי מהפיציקטו והדו שיח. כלי הנשיפה הקטנים במיוחד הקלרנית וחליל הצד מגישים מלודיות ליריות נעימות על הנושא. הסיום עוצמתי קולות תרועה וחגיגה על הבמה.
כשנשאל בטהובן איזו מהסימפוניות שלו אהובה עליו ביותר הוא השיב ללא היסוס "ארואיקה". במשאל בין 151 מנצחים שערך מגזין המוזיקה של ה-BBC נבחרה סיפוניה זו, ה"ארואיקה", לסימפוניה החשובה ביותר שנכתבה אי פעם, למעשה הסימפוניה החשובה בתולדות המוסיקה המערבית. אני אישית חובב יצירות אחרות של בטהובן.
על המנצח
אשתקד זכה המנצח הגרמני הצעיר יֶסקוֹ סירוונד בתחרות הניצוח ע"ש יבגני סְבֶטְלָנוֹב במונקו, ובעקבות זכייתו הוזמן לנצח על התזמורת הפילהרמונית של מונטה קרלו והתזמורת הלאומית הבלגית בבריסל. עוד ניצח על התזמורת הלאומית של צרפת – בה שימש גם סגן-מנצח למאסטרו עמנואל קריבין – הפילהרמונית הלאומית של ריינהרד-ּפפלץ, תזמורת האופרה של חמניץ והתזמורת הסימפונית של בּוֹכוּם – כולן בגרמניה, הפילהרמונית של זגרב שבקרואטיה, תזמורת "אמני הצליל" באוסטריה, תזמורת האופרה של מונטה קרלו והתזמורות הסימפוניות של ברן שבשווייץ ונוֹרְשֶפּינְג שבשבדיה. יסקו סירוונד החל את חינוכו המוזיקלי בלימודי פסנתר ותיפוף בקונסרבטוריון של העיר פרנקפורט על המיין, ואת לימודי הניצוח השלים באוניברסיטת קֶלְן למוזיקה ולמחול. כמו כן השתתף בכיתות האמן של המנצחים יוֹרמָה פּנוּלָה הפיני וקולין מֶטֶרס הבריטי.