רומנטיקה מזוקקת בעוגת אגסים.
כיצד תאונה קלה מפגישה אנשים וגורלות ומשנה חיים של אנשים. לואיז, אלמנה ואם לשני ילדים ממשיכה לגדל את מטע האגסים שהוריש לה בעלה ונאבקת בכדי לשרוד. כשהיא פוגעת עם מכוניתה בפייר, נדמה כי זהו הקש שישבור את גב הגמל. פייר אינו כמו כולם, הוא סובל מתסמונת אספרגר הנמצאת על הספקטרום האוטיסטי. המשמעות היא שהוא אינו מבין את המוסכמות החברתיות, התנהגותו משונה ודיבורו ישיר ומביך לעיתים. מצד שני הוא גאון מתמטי ובמחשבים ועוד. דווקא פייר, על-אף אישיותו המוזרה, עוזר ללואיז למצוא מחדש את הטעם לחייה, כמו מגע של קסם… הם נפגשים מפעם לפעם ועל אף שלואיז מנסה להפסיק את הקשר, כך או כך הוא מתמשך ונוצר ביניהם קשר מיוחד ומעניין.
ששני השחקנים עושים עבודה מעולה, הצילומים בסרט ראויים לפרס ומובטחת הנאה מרובה.
מומלץ!
יוצרים
בימוי: אריק בנאר
תסריט: אריק בנאר
צילום: פיליפ גילבר
עיצוב הפקה: ברטראן סייץ
עריכה: יאן דבה
מוזיקה מקורית: כריסטוף ז'וליאן
ליהוק: דוד ברטראן
הפקה: פטריס לידו Patrice Ledoux, מישל סיידו Michel Seydoux
משחק
לואיז: וירז'יני אפירה Virginie Efira
פייר: בנז'מין לאוורן Benjamin Lavernhe
ד"ר מלאני פרנזה: היאם עבאס Hiam Abbass
אמה: לוסי פגדה Lucie Fagedet
פליקס: ליאו לורלך Léo Lorléac'h
ז'ול: הרווה פייר Hervé Pierre
100 דקות
צרפתית עם כתוביות לעברית ולאנגלית
הפצה בישראל סרטי נחשון
החל מ 13/10/16 בסינמטק תל אביב ובבתי הקולנוע ברחבי הארץ
לצפייה בטריילר :
https://youtu.be/4asGnM_2KcA
מתוך ראיון עם הבמאי אריק בנאר
מאין בא לך הרעיון לפרויקט הזה?
סרט על החושים, זו הייתה נקודת המוצא שלי. קצת לשכוח את הצד הסיפורי. לעורר תחושות. אני תסריטאי, ואני מרבה לעבוד עם במאים אחרים, ולפעמים גם בסרטים משלי. אני כותב הרבה, בז'אנרים שונים ולמטרות שונות, אבל תמיד עם הרצון לספר סיפור. אולם כאן רציתי לעשות משהו שונה, משהו פחות רציונלי.
מסיבות משפחתיות, האוטיזם הוא נושא שהייתה לי היכרות מסוימת איתו. אשתי פסיכולוגית, והיא עבדה עם ילדים אוטיסטים. היא סיפרה לי אנקדוטות שמשכו את תשומת לבי. התחלתי לקרוא על הנושא. עד מהרה התברר לי שדמות של אדם הסובל מתסמונת אספרגר יוכל לאפשר לי לעבוד על הנושאים המעניינים אותי. דמות כזו נמצאת במצב של היפר-רגישות לעולם, וזה מה שאמור לאפיין במאי בעבודתו. ולכן, רציתי לבדוק אם אוכל לפענח את מבטו על העולם, או להעניק לו את מבטי, אוכל לנסות לגרום לתחושות שביקשתי להעביר.
כתיבת התסריט הייתה מורכבת במיוחד?
בתחילה נכנסתי למלכודת-השדים של כל תסריטאי: במהלך הכתיבה התחלתי לבנות סרט מתח. לדמות הזו מאפיינים כה יוצאי-דופן שבאופן טבעי נדרשת עלילה סבוכה. מהר מאוד אפשר להפוך אותה למעין גיבור-על. לבסוף הבנתי שזה לא תואם את התוכנית המקורית שלי. לכן התחלתי מאפס, תוך בניית הסרט בידיעה שיש כאן דמות שאינה מתפתחת. כלומר, בדיוק ההיפך מכל מה שממליצים כל ספרי ההדרכה לתסריטאים מתחילים. אין קשת התפתחות. הדמות היא כפי שהיא. בלוק, מקשה אחת. ומבטם של האחרים עליה הוא שישתנה, במיוחד מבטה של דמות אחת שאיתה יוכל הצופה להזדהות. כך הפכה המטרה לשינוי נקודת המבט של הצופה על הדמות המרכזית. שיבין אותה, ואפילו יקנא בה. השוני, שבתחילה נראה כפתולוגיה, יהפוך ליתרון. ועם מעט מזל, חדירתה של הדמות לנפלאות העולם תהפוך לקומוניקטיבית.
מרגע שזה היה ציר הכתיבה שלי, היה זה טבעי לבחור בסיפור אהבה.
האם ערכת תחקיר מעמיק?
קראתי עדויות רבות, ושוחחתי ארוכות עם פסיכולוגים כמו שנטל לרה-דווידסה, שהיא לדעתי אחד האנשים המרתקים ביותר שעבדו על הנושא. העברתי לה את מאפייני הדמות כפי שדמיינתי אותה. סיפרתי לה על הקשר החזק לטבע: רציתי שהגיבור שלי יהיה גאון במתמטיקה, אבל שיהיה מסוגל לעצור הכול כדי להתבונן בקרן שמש במשך שעות. שהרי אין דבר מהותי יותר, יפה יותר מזה. אנשים הלוקים בתסמונת אספרגר יכולים לסבול מקשיים בחברה, ולכן הם מפתחים מערכות פיצוי. אולם יש להם משהו יוצא-דופן: הם ניגשים ישר לעיקר. הצביעויות הקטנות של היומיום כלל אינן מובנות להם. הם אינם חובשים מסיכות. אין משחק חברתי. מבחינתם, שקר הוא בלתי אפשרי: הוא אינו אלא בזבוז זמן.
לאיזו תפיסה של האוטיזם הגעת באמצעות ההכנות לסרט?
הספקטרום האוטיסטי הוא רחב מאוד, ובשביל רוב האנשים הלוקים באוטיזם, פירוש הדבר הוא סבל. הסתגרות. הדמות שלי סובלת מתסמונת אספרגר, וזה כבר שונה. בכלל, הייתי אומר שיש רק מקרים פרטניים. אבל נראה לי חיוני להילחם ברעיון שהאוטיסטים הם חסרי-רגישות. נהפוך הוא, הם היפר-רגישים, הבונים להם מערכות הישרדות כדי שהמציאות תהיה נסבלת עבורם. וזה יכול להובילם עד למצבי הסתגרות מוחלטת. אנו רגילים, וכבר איננו רואים את המציאות כפי שהיא, אבל יש להודות שאנו חיים בעולם תוקפני מאוד.
זה גם מה שהסרט הזה מנסה לומר. הרגישות אינה פגם, וככל שהחושים מפותחים יותר, כך העולם הזה יכול להיראות מופלא… וגם אלים יותר.