קונצרט מיוחד שהמנצח אבי אוסטרובסקי מכנה "הנעורים", זאת עקב גילם הצעיר של המלחינים בעת מותם, משהו שכשאתה שומע יצירות אדירות כאלה אתה מבין את גודל האבדה לבני דורם וגם לדורות הבאים.
התכנית היא רומנטית מאוד ומגוונת ובהחלט מדובר על תמהיל מוסיקלי מעניין ומהנה במיוחד:
פליקס מנדלסון (1847-1809) פתיחה וסקרצו מתוך מוסיקת הליווי למחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר אופוס 61.
פרנץ שוברט (1828-1797) גראנד סונטה לפסנתר בארבע ידיים ולתזמורת בסי במול מז'ור, ד' 617.
גיום לֶקֶה (1894-1870) אדג'ו בדו מינור לתזמורת כלי קשת.
ז'ורז' ביזה (1875-1838) סימפוניה בדו מז'ור.
וראו מנדלסון נפטר בגיל 38
שוברט בגיל 31
גיום בגיל 24
ביזה בגיל 37
מלחינים אדירים, יצירות נהדרות ותזמורת מעולה, מה עוד צריך לנשמה?
אבי אוסטרובסקי מנצח
סולנים סיון סילבר וגיל גרבורג – פסנתר
הקונצרט נפתח עם האוברטורה של פליקס מנדלסון ל"חלום ליל קיץ" ולאחריה הסקרצו מתוך מוסיקת הליווי למחזה "חלום ליל קיץ" של שייקספיר אופוס 61.
האוברטורה היא בבואת הקומדיה כולה: כלי המיתר, במשיכות קשת נמרצות, מְדַמִּים את רחש אלפי היצורים העל-טבעיים, כלי הנשיפה של מתכת מציגים את הארמון, עולם של חוק וסדר ואפקטים קוליים, (כגון נעירות החמור המפורסמות) רומזות בגיחוך אל-עבר בעלי המלאכה הבורים והעילגים.
בהתייחס לכך שהפתיחה נכתבה בהיות המלחין בגיל 17 הרי שכל פנטזיות הנעורים מקבלות בה ביטוי כאשר מצד אחד החלומות על האהבות והפיות שבסיפור ומצד השני העוצמה של הנעורים מתחברים יחד ליצירה.
הפתיחה היא אלגרו די מולטו מהירה ועליזה, היא מתחילה בכלי הנשיפה הקטנים ונגינה עדינה של הכינורות, יכולת לראות את הפיות… המנעד של הצלילים רק מתרחב ומתעצם וזה היה ביצוע נפלא וחינני.
כלי הנשיפה כולל החצוצרות, האבוב והבסון תורמים לצלילים הנהדרים מחד וכלי המיתר ממיסים את הלבבות בפיציקטו של פריטה על המיתרים. ההמשך יוצר ממש אפקטים קוליים עוצמתיים, פשוט רומנטיקה מזוקקת.
הסקרצו הערני משרטט את יצורי הלילה המעופפים: החלילים, הקלרינטים, האבובים והקרנות פותחים במחול מסתחרר ב-3/8, התזמורת מצטרפת, ופה ושם פזורות נעירות, כדי לסמל את האהבה בין הפיה השמימית לבין החמור הארצי. ב-40 תיבות סטקאטו של שני החלילים נמוגים יצורי הלילה העדינים, והסקרצו תם.
פתיחה עליזה ומשמחת, שוב ביצירה זו (כמו באחרות הערב) האבוב וחליל הצד והבסון שמאחור נוגעים בנשמה ויחד עם ההרמוניה שנוצרת עם כלי המיתר הרמוניה מלאת חיים ועליצות של פיות. בראבו!
היצירה הבאה קונצרט לפסנתר ב-4 ידיים:
פרנץ שוברט (1828-1797) גראנד סונטה לפסנתר בארבע ידיים בסי במול מז'ור, ד' 617.
סולנים: סיון סילבר וגיל גרבורג – פסנתר
ביצירה זו רק הסולנים עם הפסנתר וליווי תזמורתי של כלי מיתר בלבד. ביצוע מאוד נעים והפסנתרנית די דומיננטית בצמד ואפילו וירטואוזית. ליצירה שלש תנועות. היצירה יכולה להיות מאופיינת כמוסיקה של סוף המאה ה-18 עם השפעות של היידן ומוצארט.
הפרק הראשון אלגרו מתון בנימה וינאית עם קטעי סטָקָטוֹ מלאי הבעה, והוא עובר מן הסי-במול מז'ור הפותח אל רה-במול מז'ור מפתיע (פָה מז'ור היה צפוי יותר). פתיחה מבריקה, הרמוניה בין הכינורות והמיתרים לפסנתר.
פרק שני אנדנטה קון מוטו מתחיל עגמומי, הכינורות משרים אווירה והפסנתר נותן צלילים "כבדים". יש בפרק הזה הרמוניות מעניינות ומעברים מפתיעים גם כן – מרה מינור לרה מז'ור. האצבעות של הפסנתרן מודגשות על הבס בקטע זה.
הפרק המסיים, אלגרטו, הוא מארג של שלווה ואקספרסיביות. כאן שוברט נוטל את הרֶה-מז'ור שבו הסתיים פרק ב' וכבמטה קסם הקרוי מודולציה משיב אותו אל הסי-במול מז'ור התחילי. פרק עוצמתי יותר ומלא רומנטיות כמו ריקוד רונדו.
כפיים, אפילו זכינו להדרן (נעימה ספרדית).
גיל גרבורג וסיון סילבר היו לדואו פסנתרנים ב-1997. בתחילת דרכם זכו בפרסים רבים בתחרויות פסנתר בינלאומיות, כסולנים וכצמד, ומאז הם מופיעים כצמד באולמי קונצרטים יוקרתיים ברחבי תבל: קרנגי הול ולינקולן סנטר בניו יורק, הקונצרטהאוס בברלין ומשכן הפילהרמונית שם, המוזיקפראיין של ווינה, אולם הקונצרטים המרכזי בזלצבורג, תֵיאַטרוֹ קוֹלוֹן בבואנוס איירס, בית האופרה בסידני ועוד.
הם מרבים להופיע עם הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הקאמרית הישראלית, הפילהרמונית של סנט פטרבורג, הפילהרמוניות של טייפה וצ'ילה, הפילהרמונית הקאמרית הגרמנית, הסימפוניות של ברלין ובמברג, הקאמריות של מינכן ושטוטגרט, הסימפונית של מלבורן ועוד.
הם הופיעו בפסטיבל ישראל, פסטיבל שלֶזְוִיג-הוֹלְשְטַיין, פסטיבל הקיץ של טוקיו, פסטיבל הקרמלין במוסקבה,פסטיבל הארמונות בסנט פטרבורג, פסטיבל סֶרְבַנְטִינוֹ במקסיקו, הפסטיבל הבינלאומי של סֶגוֹבְיָה בספרד ופסטיבלים רבים ברחבי גרמניה. נגינת דואו סילבר-גרבורג זוכה לתשואות הקהל ולשבחי הביקורת בזכות דיוק הפקת הצליל ומידתיות ההבעה.
מלבד הופעותיהם בנגינה, סיון וגיל מלמדים בכיתות הפסנתר בתל-חי, בכיתות אמן בקונסרבטוריון צ'ייקובסקי במוסקבה, באקדמיה למוסיקה ע"ש סִיבֵּליוּס בהלסינקי ובקונסרבטוריון המרכזי בבייג'ין. הם מרבים גם לכהן בחבר השופטים של תחרויות בינלאומית לפסנתר. בשנת 2014 בחרה אוניברסיטת גְרַץ שבאוסטריה בדואו סילבר-גרבורג לכהן כפרופסורים לנגינה בארבע ידיים, אחת מכהונות הפרופסורה הבודדות בעולם בתחום זה. לפני כן לימדו השניים בבית הספר הגבוה למוסיקה בהנובר, בית הספר היוקרתי לפסנתר שבו השלימו הם עצמם את לימודיהם בשנת 2007 בהדרכתו של פרופ' אריה ורדי.
סיון וגיל הם זוג גם בחיים וכיום הם גרים בברלין עם בנם.
היצירה של גיום לֶקֶה (1894-1870) אדג'ו בדו מינור לתזמורת כלי קשת הוקדשה לזכרו של בנצי שירה, מנכ"ל התזמורת שנפטר בטרם עת והיה אחד האנשים המסורים לעולם התרבות והמוסיקה בארץ. ההנאות שלנו מהתוכניות שרקם היו מאוד מהנות. יהי זכרו ברוך.
היצירה של גיום הייתה עגמומית ועצובה, ההרכב היה קטן ללא כלי נשיפה. הביצוע נוגע ללב, כתבתי לעצמי תוך הקונצרט "הצ'לי והקונטרבס נותנים את העצב והכינורות את הדמעות".
האדג'ו בדו מינור הוא יצירה אחת מִני מעטות שהותיר אחריו גיוֹם לֶקֶה ((Guillaume Lekeu, מלחין בלגי בלתי מוכר וקצר-ימים. הוא נחשב עילוי בעיני מוריו סֶזַר פְרַנְק ווֶנְסֶן דֶנְדִי (D'Indy) ובעיני עמיתיו דֶבִּיסִי ודִיקָא, אלא שהציפיות ממנו לא הצליחו להתממש. בגיל 24 חלה בטיפוס הבטן ומת.
כשנתיים לפני מותו, בהיותו נתון באבל כבד על מות מורהו האהוב סזר פרנק, הוציא לֶקֶה תחת ידו את היצירה שנשמע היום, מעין קונצ'רטו גרוסו, שבו שלושה סולנים, כינור, ויולה וצ'לו, משוחחים עם אנסמבל כלי קשת. האדג'ו הושלם באביב 1891, אך נוגן לפני קהל רק שלוש שנים אחרי מות לקה, ביוזמת מורו דֶנְדִי ובניצוחו. היצירה קינתית. מנגינות ארוכות ועצובות מושמות בפי שלושת הסולנים והאנסמבל מתנגן כנגדם נוגות. אחד הסממנים הנועזים באדג'ו הוא שתיקותיו: אף כי המנגינות ארוכות ורצופות, יש ביצירה חמש אתנחתות טעונות, מעין פסקי זמן ל"מחשבה" ול"איסוף עצמי", ואלה מוסיפות לאדג'ו המינורי כוח ורושם. לקה אמר ב-1887: "גם אם תלחין מוזר, מוטרף ונועז…טוב הדבר, ובלבד שיהיה מקורי." אמר וקיים.
בסיום הסוכריה הממתיקה ז'ורז' ביזה (1875-1838) סימפוניה בדו מז'ור
לא הכרתי יצירה זאת קודם והיא הפתיעה לטובה כי כולנו מקשרים מיידית את המלחין ל"כרמן", אז זהו שלא.
ברשימת היצירות המוסיקליות שזכו לביצוע ראשון אחרי מות המלחין, סימפוניית ביזה רושמת שיא: 80 שנה עברו בין ההלחנה לביצוע. ביזה, ילד פלא, התקבל לקונסרבטוריון הפריסאי בהיותו בן תשע (!) וזכה שם בכל פרס אפשרי. את הסימפוניה הלחין – כך התברר לימים – ב-1855, בעת לימודיו. בזמן ההוא לא ידע עליה איש מלבדו. הביוגרפים המוקדמים של ביזה לא שמעו עליה ובמכתביו הרבים אין לה זכר. הפרטיטורה הגנוזה הגיעה לקונסרבטוריון של פריס בראשית המאה ה-20 ושם נתגלתה בשנת 1933 הודות לשיתוף פעולה בין מוסיקולוג צרפתי, ביוגרף סקוטי ומנצח אוסטרי. המנצח, פליקס וַיינְגַרְטְנֶר, התפעם מיצירת בן ה-17 וב-1935 ניצח עליה בבאזל. השאר היסטוריה.
התזמורת בהרכב מלא ובמלוא עוצמתה. פתיחה אדירה עם הרמוניה בין כלי הנשיפה לכלי המיתר.
לאורך כל היצירה שתי נגניות "גנבו" את ההצגה: נגנית האבוב קשת זיידל אשר גם הוזמנה לתשואות הקהל לקדמת הבמה בסיום.
כמו-כן נגנית חליל הצד קריסטינה פטרסהיים שלדעתי הייתה ממש מעולה.
שאפו!
בפרק א', אלגרו, נושא רגשני פוגש נושא מעודן והניגוד-מיזוג ביניהם הוא אחד מהישגי המלחין הצעיר. כאמור האבוב תופס תשומת לב מרכזית בביצוע יפה וכן אפשר לציין את הקרנות שמאחור.
אם בפרק הראשון הוקסמתי מהאבוב אז החלק השני יותר מקסים. בפרק ב', אנדנטה-אדג'ו, צץ המוטיב המפורסם של הסימפוניה – מנגינת אבוב מלווה בפריטות כינורות, ובמרכזו קטע פוגאלי. פרק עגמומי משהו, הכינורות יוצרות אווירה עגומה, ויחד עם הקרנות וחליל הצד וכמובן האבוב והבסון נוצרת אווירה. אבל! האבוב ממש בביצוע וירטואוזי של קשת זיידל, אין מילים.
פרק ג' הוא מינואט מהיר ובו גם קטעים נינוחים והפינאלה, אלגרו תוסס, מזכיר את קטעי הדרמה של "כרמן". פרק עוצמתי, רומנטי, בולטות חליל הצד והקרנות. ביצוע אדיר לצד הכינורות ושאר התזמורת. על פרק זה רשמתי לי " אם יש יופי אדיר ביצירה זה הפרק הזה".
על אבי אוסטרובסקי המנצח
אבי אוסטרובסקי, יליד ישראל, למד ניצוח באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בתל אביב בהדרכת גארי ברתיני ומרדכי סתר. זכייתו בפרס הראשון בתחרות למנצחים צעירים מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, סללה את דרכו להמשך לימודיו באירופה, אצל פרופ' האנס סְוַרוֹבְסקי באקדמיה למוסיקה של וינה ואצל מאסטרו פרנקו פֶרָרָה באיטליה.
במאי 1968 זכה אוסטרובסקי בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית למנצחים צעירים ע"ש מַלקוֹבקופנהגן והוזמן לנצח על תזמורות ברחבי העולם. במקביל, בארץ, נתמנה ב-1968 למנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה, תפקיד בו כיהן עד 1973; ב-1970 ייסד את התזמורת הקאמרית הקיבוצית והיה למנהלה המוסיקלי עד 1974; ב-1973 ייסד את הסימפונייטה באר שבע ושימש כמנהלה המוסיקלי וכמנצחה הקבוע עד 1978. בשנים 1984-1978 שימש אוסטרובסקי כמנצחה הקבוע של הפילהרמונית של אנטוורפן, בשנים 1989 – 1993היה המנהל המוסיקלי והמנצח הראשי של הפילהרמונית של רדיו נורבגיה, ובעונת 1998/99 התבקש לחזור ולנהל את התזמורת הקאמרית הקיבוצית שהקים שלושים שנה קודם לכן. בתפקידו זה כיהן עד 2003.
מאסטרו אוסטרובסקי שימש גם כמנצח אורח של תזמורות רבות בארץ ובעולם: הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית ירושלים, הסימפונית ראשון לציון, הפילהרמונית של ה-BBC, הפילהרמוניות של לונדון, אמסטרדם, בריסל, רדיו בלגיה, אוסלו, שטוקהולם, שטוטגרט, זגרב ומקסיקו סיטי, הפילהרמונית הלאומית של הונגריה, הסימפוניות של לונדון, רדיו קלן ותיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג, התזמורת הלאומית של בלגיה והתזמורת המלכותית האנגלית. הוא ניצח על קונצרטים ועל הפקות אופרה בערים רבות באירופה, בארצות הברית, בדרום אפריקה ובאוסטרליה.
אבי אוסטרובסקי הקליט מספר רב של תקליטורים, ובהם פולחן האביב ופטרושקה של סטרווינסקי, סימפוניות של מאהלר, שוברט ושוסטקוביץ' והסימפוניה הפנטסטית של ברליוז.