הסרט הצרפתי נוגע בבעיה כאובה של הפליטים האפריקניים שמגיעים לצרפת בתוך מכולות, כשהם נמלטים מחיי העוני, הרעב והמלחמות בארצות המוצא שלהם. כאן מסופר על נער צעיר שתושב מקומי נותן לו מחסה ומזון בעודו נרדף על ידי השלטונות.
הסיפור מלא חמלה ואנושי במידה כזו שאילו כולם היו מתנהגים כך היה בא שלום לעולם.
גיבורנו, מרסל , אדם פשוט, מצחצח נעליים,אבל עם נשמה של זהב, שעובר על החוק ביודעין כדי להסתיר את הילד ולסייע לו להתאחד עם אימו באנגליה. בסיפור מעורב קצין משטרה גם הוא בעל מצפון ואשר עם כל מעטה הקשיחות מזהיר אותו ואולי גם מחפה עליו למורת לב הממונים.
מרסל גר בשכונת עוני ואולם להפליא גם השכנים מצטרפים ועוזרים לו אפילו תורמים מזון.
בתוך הסיפור האנושי הזה שזור סיפור אחר על רעייתו חולת סרטן שרק נס רפואי יוכל להצילה וכפי שהיא אומרת " אצלנו בשכונה אין ניסים".
לסיכום סרט אנושי נוגע המעמיד את הצופה בקונפליקט בין הצורך לשמור על החוק ובין להיות אנושי. ועלינו לשאול את עצמנו מה היינו עושים אם פליט סודני היה מתדפק על דלתנו ומבקש מקלט? אין מדובר כאן בסכנת חיים ואין בסרט דיון בשאלה על מעמדם של הפליטים והאם צריך או לא לתת להם מקלט ואם כן היכן לעצור?
במאי אקי קאוריסמקי
מרסל: אנדריי וייליאמס