על הסרט מישהו שומע אותי
ככל שאנשים מתבגרים הם נתקלים בבעיות שונות בהם בעיית שמיעה. אולם כאשר זה נוגע לצעירים יותר הבעיה מורכבת. אנשים צעירים מתכחשים לבעיית כבדות שמיעה שלהם. כבד שמיעה חושב שעולמו בו הוא לא שומע טוב או לא מבין מה מדברים אליו זה בסדר.
תנסו להזמין תור לבדיקות שמיעה בקופת חולים, מסתבר שהתור ארוך. בסום הבדיקות והצפצופים יחליטו אם אתם כבדי שמיעה וזכאיים לקבל מכשירי שמיעה בהנחה שכן המחיר גבוה – השיפור באיכות החיים בעיקר של הסובבים אתכם משתנה פלאים, פתאום אתם שומעים ציוץ ציפורים ואת דברי הסובבים אתכם.
בסרט שלפנינו מנסים להציג את הבעיות של כבדי שמיעה בצורה של קומדיה רומנטית נוגעת ללב המערבת את רגשות הצופה בנעשה.
אנטואן (פסקל אלבה), מורה להיסטוריה בן 50 וקצת, מגלה שהוא הופך בהדרגה לכבד שמיעה. ללא יכולת או רצון להודות במוגבלותו החדשה, הוא כופה על עצמו להתנתק מהחברה ולחיות בבועה משלו, בעוד שחבריו וסביבתו הקרובה מוצאים את התנהגותו יותר ויותר מוזרה. מפגש מפתיע עם קלייר (סנדרין קיברלין), אלמנה ואם לילדה קטנה שהפסיקה לדבר, יוביל אותו להיפתח אל העולם, ואולי גם ללמוד לאהוב מחדש.
הסרט יצא לאקרנים ב 15 ליוני בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ, אנחנו ראינו כעת ביס פלנט
אם אתם מכירים את הנושא רוצו לצפות לפני שירד מהאקרנים
בימוי: פסקל אלבה
שחקנים: סנדרין קיברלין, פסקל אלבה, ולרי דונזלי, פרנסואה ברלאן, עמנואל דבוס,
קומדיה, דרמה 93 דקות
צרפתית. תרגום לעברית ואנגלית.
צרפת 2021
מהמפיקים של "משפחת בלייה", מגיע סרט חדש ומחמם לב
דבריו של פסקל אלבה.
רצתי לעשות את הסרט הזה אחרי עבודה על דרמות וסרטי מתח. לצור קומדיה רומנטית. ולמה הנושא הזה, תהליך איבוד השמיעה. ובכן הילדים שלי הפנו אותי לכך שהנושא הזה נמצא מתחת לאף. אני שומע הרבה פחות. לא חשבתי שאירוע מחיי יכול להיות נושא לסרט. בתחילה נרתעתי, אבל אחרי שקראתי את ספרו של דויד לודג', הסופר הבריטי, "גזר דין חרשות". הגעתי למסקנה שעלי לעשות את זה. התרשמתי מן הדרך שהוא העביר את תחושותיו כשהוא החל לאבד שמיעה. העניין היה למצוא את הסיפור שלא יוביל לסוג של מחקר רפואי על הטיפול בבעיה.
הסיפור שלי קיבל תפנית בזמן הכתיבה לסוג של קומדיה רומנטית. אני לא לגמרי מבין מה המשמעות של זה בימינו, אני יכול לומר שהסרט שלי הוא קומדיה על דייטים.
הסיטואציה שאנשים שמאבדים את השמיעה נמצאים בה, היא כל כך קשה שלא יכולתי למצוא דרך אחרת לספר את הסיפור. לצחוק ממוגבלות בגלל שמיעה, אין לי בעייה עם זה, זה הופיע בתיאטרון עוד מימי קדם ותמיד בצורה קומית. אנחנו מתקשים יותר לצחוק כשמנסים לעשות צחוק מלקות ראייה.
כמו בסצינה שהוא מוציא מן הארון את הלקות שלו וכולם מבינים וממשיכים הלאה, ואחד אפילו אומר לו, "אני שמח לשמוע שזו הבעיה שלך יותר מאשר לו הייתי אומר לי שאתה בדיכאון".
לפני שהוא הוציא את הסיפור הוא התלבט הרבה וזה גרם לו סבל רב, אבל ברגע שהוא עשה את זה הוא גילה שכולם מקבלים את זה בטיבעיות וממשיכים הלאה.
ואז התרכזתי במפגש בין הדמות שלי ולבין האישה, סנדרין קיברלן, והבת שלה. הילדה שלא אומרת מילה מאז מותו שלא אביה. יצירת המפגש בין איש שמתחיל לא לשמוע לילדה שלא מוציאה מילה, מובילה למצבים קומיים.
עברתי בחיים מצבים מאד מצחיקים ומאד גרוטסקיים בהם לא הבנתי דברים כי לא שמעתי מה נאמר לי. לחיות בחוסר הבנה מוחלט זה יכול להיות מצחיק. השם הראשוני לסרט היה – חוסר הבנה. המוגבלות הזו יכולה לעצבן את האנשים מסביבך כי יש נטייה לבקש לחזור על מה שהאדם מולך רק עכשיו אמר לך. ויש מצבים שאתה מתעייף לשאול מה נאמר ואתה מוותר, אבל מעמיד פנים שאתה מבין מה קורה מסביב.
הסרט מתחיל בשלב של הכחשה, עובר לשלב הבושה וההסתרה, מצב שמאלץ אותו להעמיד פנים וכל המצבים הללו יוצרים סיטואצית מצחיקות. הייתי חייב לטפל במצבים האלה עד שמגיעים לשלב הקבלה. זה מעניין מבחינת הדרמטורגיה אבל זה נכון כי זה אקטואלי מן הבחינה הכרונולגית של התפתחות הדברים.
כשמתחיל השמוש במכשיר שמיעה יש תהליך לא פשוט של המוח שעליו לקבל את השינוי, עד שמגיע שלב הקבלה המוחלט.
יש בסרט מפגש בין הגבור לאמא שלו והיא אומרת לו "אביך אולי לא היה חרש, אבל הוא מעולם לא גילה ענין באף אחד".
והסרט הוא על אדם שלומד להקשיב. ברגע שהוא מגלה שיש לו לקות שמיעה. הלקות שלו מלמדת אותו להתמודד עם בעיה אחרת שלו שלא קשורה לשמיעה, חוסר היכולת שלו להכיל ולהתייחס לאנשים אחרים.
אני אישית אהבתי את השקט והתסדרתי בלי אנשים, אבל ככל שהלקות שלי גברה גילתי את הצורך להתקרב יותר ויותר.
כמה מספרים
מחקרים שנעשו מראים שקרוב לחצי מליארד בני אדם בעולם יאלצו להמודד עם אובדן שמיעה
בצרפת מדובר בכעשרה מליון איש המהווים כ 16 אחוז מכלל האוכלוסייה.
מעל לגיל 50 אחד מכל שלושה אנשים חווה בעיה של אובדן שמיעה ומעל גיל 80, כל אדם שני.
.