אוממי סרט על טעם החיים
מעצם שם הסרט "אוממי" אפשר להבין שהסרט יעסוק בקולינריה – הטעם החמישי. אולם הסרט כולל בתוכו תוכן הרבה יותר עמוק על טעם החיים עצמם, על בני אדם, על משפחה אפילו ניצוץ של אהבה.
זה סרט חוצה תרבויות, מצד אחד שף צרפתי ומצד שני שף יפני והסובבים אותם. בצד אחד מסעדה צרפתית עטורת מישלן ומצד שני מסעדת ראמן שזכתה בפרס וניצחה במקום ראשון כנגד השף הצרפתי.
כאשר השף הצרפתי גבריאל מקבל את כוכב המישלן השלישי שלו. הוא אמור להיות מאושר, אבל לא מצליח – ולא קשה להבין מדוע: הוא מבלה את חייו במטבח או בשתייה, אשתו מבלה עם גבר אחר, ועם שני בניו כמעט אין לו קשר. גבריאל נועץ בחבר, שף מהעבר דולה פנינים בהווה והוא יוצא למסע בעקבות הטעם החמישי שגרם לפני שנים לשף צעיר להביס אותו בתחרות מזון בניסיון סוף סוף לפענח את ההשפעה האדירה שהייתה לאותו אירוע. האם הוא יצליח למצוא את טעם החיים?
הסרט מאוד אנושי מחד, מאוד בוטה לפעמים במיוחד כשהשף שיכור, הוא מציג לנו טיפוסים שונים ומצבים שונים והוא ניחן בהרבה הומור.
סרט קליל לימי הקיץ שיוציא אתכם בחיוך של שביעות רצון ובמיוחד שכולם " הלכו לים"
תסריט ,בימוי, עריכה ועיצוב : סלוני סוו Slony Sow
צילום: דני לואי
מוסיקה :פרדריק הולישבסקי
הפקה: תומאס הברלנדף ז'אן מוריס בלאיש , סלוני סוו ועוד.
משחק:
גביריאל קארון: ז'ראר דפרדיה,
לואיז קארון: סנדרין בונר,
ז'או קארן: בסטין בויון
רופוס :פייר רישאר
נינו קארון: רוד פארדו
טסואישי מוריטה: קיוזו נקטסוקה,
צרפת 2022
105 דקות | צרפתית, יפנית | תרגום לעברית ואנגלית
הפצה בישראל קולנוע חדש בע"מ.
החל מן ה 20 ביולי בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ
שיחה עם במאי הסרט
כיצד עלה הרעיון לאומאמי ?
ת: אחרי כמה נסיעות ליפן החלטתי לחיות שם. גרתי בטוקיו חמש שנים. יום אחד כשישבתי במסעדה עם כחמישה חברים אחד מהם, יאן גאיה, שהפך לאחד ממפיקי הסרט, החל לדבר עם המלצרית על אומאמי, לי בניגוד לארבעת הנוכחים האחרים לא היה מושג על מה הם מדברים. הם אמרו לי פה אחד "זה הוא הטעם החמישי". טעם שמאפיין עדינות יוצאת דופן, שאותו ניתן להוסיף לרשימה המזוהה עם מתוק, מר, חמוץ ומלוח. אבל כשביקשתי להגדיר אותו בדיוק הם לא הצליחו להגיע להסכמה. הבנתי שמעבר לעניין הגסטרונומי יש באומאמי יסוד מטפיזי. אני לא יודע למה, אולי בגלל שלא היה לזה איזה שהוא ביטוי ויזואלי. ואז עלה פתאום הרעיון לעשות סרט על עניין "הטעם" הזה. מיליוני אנשים חולקים אותו בהנאה שנים רבות.
בהחלה זה היה מעט מעורפל אבל אז התחלתי להרהר ברעיון להפוך את זה למקבילה של החיפוש אחר הגביע הקדוש. אז התגבש הרעיון על גבר על סף הזקנה. לאחר שנים בהם שקע בהנאות החיים הגיע למשבר שיגרום לו לצאת למסע חיפוש אחרי אותו דבר שכאיש צעיר נתן לו את המשמעות שהייתה לו בחיים. המשמעות לחיים אותה רבים מחפשים מבלי יכולת לתת לזה צורה או הסבר, מה הוא אותה דבר המעניק משמעות לחייהם.
המשמעות לחיים הייתה עבורי כמו האומאמי , דבר שקיים אבל לא ניתן להגדירו.
המשכתי את החיפוש שלי עד שהתבהר לי שהגיבור שלי צריך להיות איש מבוגר, שף גדול, שכל חייו היה במרדף אחרי טעמים שונים, מבלי להיות מרוצה אף פעם והוא נוסע ליפן למצוא את הדבר שייתן מנוח לנפשו וירגיע אותו.
הסיפור שלי היה עתה שלם.
ש: מתי ואיך החלה המשיכה שלך ליפן?
ת: כבר מגיל צעיר סבלתי מסינפאגיה, וסליחה על החידוש הלשוני שהמצאתי, הערצתי סרטים של קורסאוה ואת הקולנוע הפיוטי של מיאזקי. אבל שאר העולם הקולנועי שלי היה מחובר לחוף המערבי של ארצות הברית. יום אחד בפסטיבל הסרטים הרומנטיים בקאבור, צרפת. פגשתי אישה מקסימה, שמה היה אריקו טקדה. היא היתה שחקנית ולבשה קימונו יפה שהתאים לה להפליא. נשבתי כל כך בקסמה שרק רצתי לצלם סרט, אם לא בהשתתפותה, אז בכל מקרה עם שחקנית אסיאתית. כתבי תסריט קצר על מפגש בין יינן לבין אישה צעירה, יפנית. התקשרתי לאריקו כדי להציע לה את התפקיד, היא קישרה אותי למפיק ז'אן מוריס בלאיש, שאמר שיש לו רעיון לשחקן שיגלם את היינן, ז'ראר דפרדייה. חשבתי שהוא נפל על הראש. אבל דפרדייה הסכים לעשות את הסרט הקטן שלי, ב2011.
ואז כתבתי סיפור נוסף שעלילתו מתרחשת בין ארצות הברית ליפן. ואז נסעתי בפעם הראשונה לטוקיו. כיון שאם אתה רוצה לעבוד שם עלייך לבקש ויזת עבודה בכל פעם, הקמתי חברת הפקה, כדי להתגבר על המכשול הזה. את הסרט לא הצלחתי לעשות, אבל התמכרתי ליפן במיוחד לאחר שפגשתי את המפיק האוסטרלי , לוקאס אוליבר- פרוסט, הפועל שם והוא סייע בידי בדברים רבים.
ש:בוא נחזור שניה לרגע בו דפרדייה הסכים לעבוד איתך, הוא לא הכיר אותך נכון?
ת: כך הוא פועל לפי אינסטינקט. הוא קרא את התסריט, העלה חיוך קטן ואמר לי "אני מזהיר אותך יש לי רק יומיים, אתה תצטרך להתאים את עצמך להתחייבויות שלי." זה היה קשה, אבל הסרט הקטן הזה הוקרן ב 350 פסטיבלים. כולל קאן, וזכה ב 27 פרסים.
כתבתי את אומאמי במיוחד בשביל דפרדייה. אם הוא היה מסרב לא הייתי עושה את הסרט. הוא איש כל כך מיוחד, שאוהב אמנות ממש כמו שהוא אוהב לאכול. ותמיד נמצא בחיפוש אחרי הדבר האחר, הדבר החדש, באיזה סוג של אי שקט. אין אף מילה שאומרת הדמות שלו, שהיא לא בהשראת דפרדייה. יש בו כזה עושר, המון דמיון, הוא מזין את המלים. וכל כך מעניין לשמוע את חלוקת המשפט כשהוא מדבר.
אני כל כך מושפע מיפן מן השנים שחייתי שם, מן הצבעים, הקודים, המטבח, המסורת, אמנות החיים הכול מאד השפיע עלי, הכול היה כל כך פיוטי. אמנם עכשיו שאני חי שם כמה שנים, למדתי ואני רואה גם את הפגמים של המדינה, אבל אני עדיין מוקסם מן היופי הנגלה לנגד עיניך. וזה גם השפיע על הדרך בה אני רואה את האזורים בהם צלמנו את החלק הצרפתי בסרט, פשוט הצבתי את המצלמה שלי ונתתי לה לעבוד מבלי לתכנן הרבה מדי.
אומאמי הוא סיפור פואטי, עשיתי אותו שף וצילמנו במטבחים של מסעדה ידועה כדי להכניס ראליזם לסצנות. הבאנו טבחים מקצועיים ובקשנו מהם להתנהל בטבעיות, להיות הכי טבעיים שהם יכולים פשוט להתנהג כאילו הם במטבח שלהם. שום דבר לא היה מבויים, הם עבדו ושכחו שיש מצלמות. אולי בגלל שהם היו טבחים מן השורה ובחיים האמיתיים הם בעצם כולם שפים. אבל היה חשוב שנבין למה הגיבור פתאום רוצה לברוח מחיי היום יום שלו כדי לרדוף אחרי חלום.
ש: נראה שהצילומים היו לא פשוטים עם כל תקנות הבריאות והקורונה.
ת: זה סיפור מטורף , התחלנו ב 2 בפברואר 2020 לצלם את החלק היפני. הגענו לצרפת ב 7 במרץ כדי לסיים את ההכנות לצילומים שהיו אמורים להתחיל ב 16 במרץ. הכול היה מוכן, שחקנים, הצוות, המקום אבל ב 17 במרץ צרפת נכנסת למצב אפוקליפטי. לקחתי את המטוס האחרון לטוקיו והתחלתי לערוך את החומרים שצילמתי. חזרתי בסוף מרץ, הצלחנו לצלם ביוני וביולי אבל היה חסר החלק בו היפנים מגיעים לצרפת. הסוכנים של השחקנים היפניים התמהמהו לשחרר אותם ונאלצנו לחכות לאוקטובר. צילמנו בלחץ במשך שבוע לפני שצרפת תסגור את גבולותיה שוב. הצילומים שהיו אמורים להמשך 9 שבועות, נמשכו שנה שלמה.
ויש בסרט עוד דבר יפה החיבור המחודש בין ז'ראר דפרדייה ופייר רישאר. זה נעשה הודות למפיק בלאיש. התלבטתי מי יהיה השחקן שיגלם את רופוס החבר של הגיבור, כשהמפיק לחש על אוזני, פייר רישאר. השניים האלו יצרו את אחד הצמדים האייקוניים בקולנוע הצרפתי. שינינו מעט את הדמות, יצרנו אתו קשר והוא קרא ולשמחתנו אמר מיד כן.
זה היה תענוג לראות אותם עובדים שוב ביחד, צוחקים, מספרים סיפורים, ז'ראר השגיח שפייר לא יתעייף, זה היה מרגש לראות. בהתחשב בעובדה מאיפה אני בא, לראות אותם עובדים מול המצלמה שלי -לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות.
ש: ומילה על המוסיקה.
ת: אני מעריץ של טרנטינו שתמיד מצליח לערבב בין סגנונות מוסיקליים ולא מפחד להכניס מוסיקה בת זמננו לסרטים תקופתיים. לא העתקתי את זה ממנו, אבל קבלתי השראה. אני אוהב את המוסיקה המקורית שנכתבה לסרט, אני חושב שהיא מאפשרת לך לשמוע את הרוח של הסרט.
סוני סלאו
אחרי לימודי חשמל ומחול, היפ הופ ומחול מודרני, הוא עבר ללימודי משחק, החל לעבוד בתיאטרון. כתב לתיאטרון. הקים קבוצת תיאטרון קומית, לה כתב את מרבית המערכונים. ביים מספר סרטים קצרים, סרטו "צפרדע בחורף", בהשתתפות דפרדייה, הוקרן בפסטיבלים רבים וזכה בפרסים רבים. ב2015 יצר את סרטו הארוך הראשון שזכה בשני פרסים והוצג בעשרה פסטיבלים.