אם הייתי צריך לסכם את המופע של להקת המחול ורטיגו במופע המאחד שלושה יוצרים – כוריאוגרפים על במה אחת הייתי רושם: הלהקה הזו יש לה היכולת להפתיע ולחדש כל פעם מחדש ולקחת את הצופה אל הלא נודע ולרגש אותו. אני תמיד מחזיק פנקס קטן בו אני רושם הערות שלא ניתנות לפיענוח (בגלל הכתיבה בחושך ומבט לבמה…) אבל דבר אחד ברור לי: רשמתי לי על קטע המחול STABLE המחול הטוב ביותר של הלהקה. נכון, אני לא יודע אם זה עומד מול המופע "רשימו" שהרשים אותי וגרם לי להתאהב בלהקה הזו שנותנת כל מה שאפשר בגבולות ייצור אנוש על במת מחול.
להקת המחול ורטיגו
להקת המחול ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה הבאה לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף הרבה מעבר לגבולות המחול. תנועה המבקשת לעורר השראה אמנותית וסביבתית ולהגביר את המעורבות החברתית מתוך אחריות לעתיד כדור הארץ. מאז הקמתה בשנת 1992 על-ידי נועה ורטהיים ועדי שעל התבסס מעמדה כלהקת מחול מודרני מוכרת ומוערכת בארץ ובעולם ופעילותה התרחבה לתחומים נוספים הרותמים את דרך המחול ליצירת תקשורת בלתי אמצעית ולהובלת שינוי משמעותי בחיים ובחברה.
במופע הזה GLOBAL עלו על הבמה 3 יצירות של שלושה יוצרים:נעה וורטהיים, שרון פרידמן, אנה הלפרין בת ה- 95 מחלוצות המחול המודרני והפוסט -מודרני בעולם. כמה מרגש…
היצירות בעצם מחברות את המוטו העיקרי של הלהקה: אמנות (המחול), חברה וסביבה.
המחול הראשון, סולו של נעה ורטהיים (50) היא מנסה לשתף את הקהל באופן האינטימי ביותר ברגעים קטנים (גדולים לדעתי) של אינטימיות ואנושיות. במחול כל אחד מהצופים יכול לקחת את המראה, התנועה, שפת הגוף והקצב לאן שהוא רוצה. בפנקסי הקטן רשמתי: "כאב, עוצמה, וכח".
צילומים מעיין חותם
היו רגעים בהם היא התפתלה על הבמה שחשבתי כעל צירי לידה (מנין לי לדעת מהם צירי לידה בכלל?) ומאידך הרבה התנגדות וכח להדוף בתנועות יד ולאסוף את עצמה מול פגיעה אפשרית.
אינך יכול שלא לחוש את שפת המחול המייחדת אותה וקוראת תגר מסוים על החברה ועל המאבק של היחיד מול כל הלחצים והכוחות מסביב.
הוא קצר, סולו, ומעולה כפי שציינתי.
כוריאוגרפית: נעה ורטהיים; מוזיקה: רן בגנו;תלבושות: MIZO – ענבל בן זקן
כאמור נעה ורטהיים, היא המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של להקת המחול ורטיגו, מתוך התבוננות מעמיקה בתהליכי היצירה המשותפת, לראשונה מזה שנים, חוזרת למרכז הבמה בקטע סולו פרי יצירתה.
נעה ורטהיים משתפת: "זו שנה מאד מיוחדת עבורי. אני חוגגת השנה את יום הולדתי ה-50 והמתנה הכי טובה שיכולתי לבקש היא העבודה המיוחדת הזו. פגשתי שני יוצרים ייחודיים בינלאומיים: אנה הלפרין האגדית ומעוררת ההשראה ושרון פרידמן אשר התחיל את צעדיו אצלנו בלהקה לפני למעלה מעשור. אני מרגישה כי מעגלים נסגרים ונפתחים בחיי, ואת התחושה הזו אני רוצה לחלוק עם הקהל הרחב על הבמה." והיא חולקת.
המחול השני: S t a b l e הוא היצירה של הכוריאוגרף שרון פרידמן.
שמונה רקדנים משתתפים בדינמיקה קבוצתית מסעירה, כאן רשמתי לעצמי מאבקי כח על שייכות ועל מנהיגות, היחיד והקבוצה ומקומו של הפרט כיחיד מול כל הכוחות.
במחול העוצמתי הזה יש באמת את העוצמה והפוטנציאל יחיד- קבוצה והיכולת של כל אחד למצוא את המרחב הפרטי שלו והחופש שלו בתוך הסבך המשתנה כל הזמן בגלל הכוחות, אם מדברים על מחול שמבטא את היחסים בחברה, אז זה המחול!
המוסיקה אלקטרונית מעורבת, הקצבים מהירים ,כך גם התנועה, אתה לא יכול שלא לחשוב על יחסי חברות, על אהבה, על דחיה ועל מי יעמוד בראש הפירמידה הזו. יש כאן מלאכת מחשבת כוריאוגרפית (הייתי אומר גאונית) ויש כאן תנועה והנפות והפגנת יכולות כפי שהיית רוצה לראות במחול. יחסי הכוחות בקבוצה הם מדהימים ומשתנים כמו הקצב שיש במוסיקה, אתה כצופה חושב שאחרי הסערה רגעי השקט יביאו להתעשתות ולאיזון במאבק אבל לא. ברגע מסוים אתה לא יכול שלא להבחין בחוסר האונים של יחיד המנסה לשוב ולהשתלב בקבוצה ולהבין את חוקי ספרטה שדוחים את החלש, וזה מדהים הקטע הזה.
הכוריאוגרף שרון פרידמן (34), יוצר מוערך והמנהל האמנותי של להקת המחול שהקים במדריד, אשר החל דרכו בורטיגו ועתה חוזר אל הלהקה כדי לחלוק את התפיסה האמנותית שגיבש ביצירה מקורית משותפת Stable;
שרון פרידמן (ספרד) הוא המנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת המחול שהקים במדריד, Compañía Sharon Fridman, אשר זוכה להצלחה בינלאומית רבה, עשה את צעדיו הראשונים בעולם המחול כרקדן בלהקת המחול ורטיגו. עבודתו מתבססת על קונטקט אימפרוביזציה והתנועה הטבעית כחומר גלם ליצירת הקומפוזיציה, תנועה המשמרת את האותנטיות בדרכה אל הווירטואוזיות.
מוזיקה: עידן שמעוני (דנסקי); תלבושות: MIZO – ענבל בן זקן
המחול השלישי שונה מכל מה שראינו על הבמה, אני לא בטוח שהטמעת רקדנים בתוך הקהל זה חדשני, אבל יש לזה אפקט אחר ושונה ומסקרן. השתתפו בו שמונה רקדנים, והכוריאוגרפית היא אנה הלפרין.
הקטע עצמו נקרא P a r a d e s & C h a n g e s 2 0 1 5 .
מדריכה ויועצת אמנותית: אנה הלפרין, מוזיקה: מורטון סבוטניק, תלבושות: רוזי כנען.
אנה הלפרין (ארה"ב) היא מחלוצות המחול הפוסט מודרני בעולם. הכוריאוגרפית שגרמה לשחורים ולבנים לרקוד יחד ברחובות לוס אנג'לס בתקופה שהתאפיינה בבידול, פרצה את גבולות המוסכמות המקובלות בחברה, ופיתחה את תורת המחול – תהליך אמנות החיים. מורת דרך דגולה לאמנים רבים כמו טרישה בראון, מרדית מונק ומרס קנינגהם, אשר למדו ממנה על הקשר בין גוף האדם, תנועה, רגשות ואימפרוביזציה מתוך החוויה האישית.
כאן בקטע הזה יש העמדה של רקדנים דוברים מתוך הקהל המספרים "אני זוכר את היום" או "אני זוכר את הרגע הזה" בשפות שונות (עברית, אנגלית ואיטלקית) במבטים וממקומות שונים לעיתים בבודדים ולעיתים ביחד עד ערבוביה מסחררת. ולפעמים זה אפילו היה מצחיק. לאט לאט הם יורדים מהקהל ועולים אל הבמה ומתחילה דינמיקה מוזרה המגלה לקהל כיצד פעולות יומיומיות כמו להתלבש או להתפשט (כאן זה היה להתפשט..) כאשר היא בתנועה איטית מתוך מודעות לכל תנועה ותזוזה יוצרת מחול מיוחד ושונה הנותן ביטוי לאדם ולחומר ולשינויים בזמן במצב ובמקום. עד שלבסוף נפרשים על הבמה יריעות נייר ומתחיל מחול "התלבשות" בנייר ותנועה עם דינמיקה מיוחדת שטרם ראינו, משהו שונה ומסעיר, גם כאן מתוך הכרות עם הכפר האקולוגי. השימוש בנייר שלפעמים מטריד אותך סביבתית כצופה, מחושב על ידי היוצרת שיודעת שנייר זהו חומר הניתן למיחזור בניגוד לחומרים רבים אחרים וחשוב שנדעשהנייר של התפאורה נאסף לאחר המופע, מתמחזר ומשמש לבניה בכפר האמנות האקולוגי.
יצירה מיוחדת שהיא תהליך עבודה משותף של אנה הלפרין, מיגל פרסקוני, נעה ורטהיים והרקדנים.
רקדנים ושותפים ליצירה: אייל ויזנר, אמי וילונסקי, מיכה עמוס, שון אולס, ניצן משה,
תומר נבות, מריה סלבק, רון כהן, איתי פרי
צילומים מעיין חותם
נצפה באולם סוזן דלל המרכז למחול ותיאטרון