מרכז תרבות מנדל הזמין וארגן מופע ומיצב עם היוצרים איציק ג'ולי ועדו פדר, מנהלים אמנותיים פעילים (פסטיבל ישראל, פסטיבל צוללן למחול עכשווי), אשר הציגו יצירות בחללי המרכז. העבודות נוצרו במסגרת התכנית "אופרציה" – השואפת לחבר בין תחומי אמנות שונים לבין אופרה וקול.
I.G (איציק ג'ולי)
מיצב בשיתוף לי נבו יו אבל בראל / וידאו בשיתוף יואב בריל, עידו ברקוביאר ותמר לם
Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)
פיסול, וידאו ואור
מדובר במיצב בשני חלקים (אולמות). אנחנו הקהל נחשפים כאן לעבודות של איציק ג'ולי המציג חלל שמתפקד בין מקדש למחסן של אובייקטים סמליים ואקספרסיביים, אשר מהדהדות בו שאלות לגבי הכוחות הפועלים עלינו מבחוץ ומבפנים ושואפים להתקדם במחזוריות של בנייה והרס. ביניהם – הצורך הבלתי נמנע של הפרט למקם את עצמו ואת תנועתו בתוך המרחב באמצעות הזדהות, הטמעה, פירוק והליכה לאיבוד.
איציק ג'ולי הוא יוצר, כותב, מנהל אמנותי בעל השפעה על המחול ועל תיאטרון הפרינג' וכן, בהחלט יש לו עבר ושותפות עם יסמין גודר שלה יש קשר לשתי הרקדניות שראינו בהמשך בקומה השנייה שאין לה מעלית!
את המחשבות שלו ושל היוצרים על הפרט והתנועה הוא מבצע בעיקר על ידי דמויות וברבורים ארוכי צוואר (עם רמזים פאליים לדעתי) המתפתלות וכאילו נעות במרחב "הסטרילי" שהוא בנה שם וגם רחם נשי תלוי לו כקורא תגר כמו שור בזירה. הוא משלב תאורה וקול ועוד מיצגים שיוצרים עולם דומם אשר נראה לי זועק. לא לשכוח להביט בחלון הזכוכית אשר יוצר אשליה אופטית נפלאה!
בהמשך פנינו לאולם הסמוך בו הוצג מיצג וידאו המציג בתפיסה שלי עולם חסר-בית (הומלס) הנע בין שורות תיאטרון ריק והאישה הנעה בין השורות שגורמת לי לתחושה של פרנויה בהתייחס לדמות על המסך.
ג'ולי עוסק בדמות בהתחזות שהחלה תחת הכינוי I.G בספרו "ספר הכיוונים" בו התחזה למאייר וגורו ולאחריו בתערוכה "שמש על יוטה", בה התחזה לאמן וידאו ואנימציה. הרצון לפעול במדיה שלא הוכשר אליה ושאינו מעורה בה מאפשר לו לייצר עמדה של אי-מעורבות והסתכלות מבחוץ פנימה. ליצירה זו שותפים האמנית הפלסטית לי נבו שמבצעת בפועל את הפרויקט והתאורן ואמן האור יואב בראל. היצירה שואבת השראה חופשית מ"מחזור שירי מות ילדים" שהלחין מאהלר לשיריו של פרידריך ריקרט מתוך "מחזור מות שירי מות ילדים".
הקומה השנייה בה התקיים המחול (ללא נגישות!) הגישה את היצירה IT ITCHES (בבכורה!) עם שתי רקדניות (כל אחת דיווה בעולם הזה) – בשמת נוסן ויולי קובבסיאן.
איך שראיתי 'עדו פדר' ידעתי שתהיה כאן פרובוקציה, אני זוכר את היצירה שלו WIG ITבהרמת מסך 2015 ואכן-כן.
"קבלת הפנים" של שתי הרקדניות שהובילו אותנו לאולם עם פנסי כיוון לא העידו בכלום על מה שעומד להתחולל על הרצפה (אין במה). גם ההשתוללות הספורטיבית שהייתה כנראה רק חימום העידה על הכושר הגופני והיכולות הגבוהות. אנחנו מדברים על יולי קובבסיאן בת 30 הנראית בת 18 עם כושר גופני שמעניק לה תנועה כמעט כמו נערת גומי שתנועות הגוף שלה כמעט על קצה היכולת האנושית וגם על בשמת שהתמחתה בקריירה שלה בחופש תנועה והבעה של הפנים, המבט ושפת גוף שמעבירה לך תחושות ורגשות באופן שלא חשתי עד עתה מעל כל במה.
אבל אחרי הרוגע באה המהלומה! זה החל בכך שהן ניגשות לקהל במרחב הפתוח ומחטטות בתיקים ובכיסים ולוקחות את האוצר האישי בכמוס ביותר של האדם – הטלפון הסלולרי ומחטטות בו ומעיינות מה שם. מזל שלהן שלא הצליחו לקחת את שלי כי עם צילומי האוכל שלי היו מחפשות מזנון. אבל ברור שיש כאן מחאה צורחת על העולם של המסכים והטלפונים שכולם תקועים בהם ואיך לא על תופעת הסלפי של הצעירים.
כך נכתב בקומוניקט למחול:
"יצירת מחול ששואבת השראה מהאופן שבו נוכח הגוף הפיזי של אמני-קול כשהם משתמשים בו כדי לייצר מוזיקה. ההאזנה והמחקר של הווקאליות המוחשית הזאת וגלישתה לעולם הפופ ולעולם המוזיקה הקלאסית-העכשווית הובילה למחשבה כיצד ניתן להתחכך, להתגפף ולהתגרד בגוף מיוחד זה גם במחול – ולהפוך אותו למרחב גופני ואקספרסיבי בו פועלות הרקדניות.
גוף-מתגרד זה גויס עבור מחשבה מתמשכת של פדר על תרבות צעירה ועכשווית של דור שמקדש את ההתבטאות ומייחל לה, אשר בו לאמנות תפקיד מהותי. הרקדניות מתחברות להיסטוריה של אקספרסיביות, ממחול-ההבעה ועד לאופרה ובאמצעות היסטוריה זו נוגעות בהגדרות מתחדשות, עתידניות כמעט לנשיות, אלימות, מגע, הטרדה ויופי.
הרקדניות מזמינות את הקהל לחלל שלהן שהוא white cube מוזיאלי, מרחב טקסי וגם מעין שיטוט אינטרנטי. הרקדניות הן "חיות במה" המתקיימות רק תחת אור זרקורים והן חוקרות, מנבאות, מבכות וחוגגות את הגופים שלהן שנמצאים, כמו דימויים רבים בעולם העדכני, על פרשת דרכים – וכלואים בין מסמנים, ציווי-מוסר ודימויים מקשת העולמות העכשוויים והעתידים לבוא. בין כל המרחבים המרובדים האלה הן נחושות לעשות ולהיות אמנות."
אבל לא כתוב שם כלום על התנועתיות המהפנטת על המשטח, על השמת מוסיקה בטלפונים השדודים ומשחק הפנסים או על הפרובוקציה של פדר בו יולי פושטת את הבגד העליון שלה ורוקדת בחצי גוף עירום ומתריסה בנעורים המרדניים שלה מול הקהל. המופע ממשיך בחבישת רתמה עם פנס דמוי אבר מין גברי ובתנועות שלא משאירות מקום לדמיון וזה לא הולך להיות יותר רגוע, כי אז אחרי מירוץ מתיש על הרצפה הן ניגשות לקהל ונדמה לי שחוץ ממני (קלטו את בעיות הרגליים שלי) הן מפנות את האנשים מהמושבים ולוקחות את הכיסאות שבסופו של התהליך – מחול יהפכו לערמה פראית לשם ישליכו את כל הכיסאות וכל המוסכמות!! ובסיום תפסו *פראייר* תורן ו"התעלקו" עליו קצת והסירו את נעליו והגרביים, התחככו בו מעט ונעלמו. כן, כל הסשן כאילו מצולם על ידי שניים מהצוות שהם כאילו פסיביים רוב הזמן ושלא חסרה להם אמירה בהופעה האישית.
*אני מאוד מקווה שהוא היה "שתול".
כשאנחנו יוצאים ממופע ואומרים כזה עוד לא ראינו , זה אומר שעוצמת החוויה היתה גדולה.
יולי קובבסיאן עלתה מרוסיה בת 30 להבנתי, בעלת תואר ראשון בהוראת מחול ותנועה מטעם סמינר הקיבוצים וסדנאות ברמה גבוהה ביניהן של יסמין גודר. מורה לטכניקת ריליס מה שמסביר את היכולות הגופניות והתנועה שלה על הבמה ועל הרצפה, היכולת הדינמית הזו הופכת אותה בעייני לדיווה.
בכורה It Itches צילום בן פלחוב
בשמת נוסן(34), ילידת תל קציר, למדה בתלמה ילין, עבדה עם בת שבע, פינטו פולק, איציק ג'ולי ויסמין גודר ועוד. דמות בולטת בעולם המחול כרקדנית וכוריאוגרפית. בעבודותיה האחרונות היא חוקרות את התנועה, הרגש והדימוי כמבע מכני. יש לה מעמד בינלאומי ומורגשת בנוכחות שלה על "הבמה" הרצפה יכולת תנועה, מבטים נוקבים וחוקרים החודרים למרחב הפרטי של הנוכחים עם הבעה ושפת גוף בלתי נשכחת.