DAYS INSIDE"21"
סרט הדוקו של הבמאית זהר וגנר
דוקאביב2019
זה סרט מזעזע אולם הסוף צפוי מראש, ערבי או בן מיעוטים שיפול לידיים של המשטרה או אזרח אחר (ראו מקרה ברנס ואחרים) צפוי לחקירות מסיביות וליצירת תרחישים שבסופו של דבר גם אם הוא לא עשה את המעשה הוא יודה ואפילו "ישחזר" אותו בהדרכת השוטרים. לא כל שכן אם לוקחים אשה בדואית קשת יום כבת 32 עם כארבעה ילדים קטנים, אשר כל עול הבית ומשק החי על גבה וסוגרים אותה ל-21 יום בתא אפלולי וחוקרים אותה יום יום במשך שעות ומטיחים בה אשמה חמורה של הריגת בנה הפעוט בן השנתיים, צפוי שתודה באשמה.
קרדיט איורים מאט רוטה
גופת פעוט נמצאה במעמקי באר מים בישוב בדואי בנגב. אמו נעצרה ביום האירוע כחשודה ברצח. במהלך 21 ימי מעצרה וחקירתה, מנצלים השוטרים את כל חולשותיה כדי לגרום לה להודות בפשע. בסרט נעשה שימוש נרחב בחומרי ארכיון משטרתיים ובטכניקות שחזור מקוריות וכך הוא מגולל את סיפורה המבעית של אישה בדואית מסורתית.
זהר וגנר (1970, ת"א) היא במאית קולנוע דוקומנטרי, מבקרת הסרטים של אתר onlife ולשעבר סולנית להקת "זהר וגנר והמסריחים". סרטיה הקודמים "זורקי" (2006), "סימני מתיחה" (2009), "ימי הזהר" (2012) ו"מעשה בשני בלונים" (2016), זכו להערכה רבה ולביקורות משובחות והוצגו על במות קולנועיות נחשבות בארץ וברחבי העולם. "21 יום ולילה" (2019), סרטה הראשון שאינו עוסק בפן האישי, אשר הוקרן בבכורה במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב 2019, יעלה להקרנות מסחריות בסינמטקים השונים החל מ-2.7.19 ובמקביל יוקרן ב-28.7.19 בערוץ HOT8 ובבמות נוספות.
סרט מטלטל, בסך הכל פעוט הושלך לבור מים, החשודה מכחישה כל קשר לנושא ואף לא מכירה את בור המים, אבל חוקרי המשטרה מובילים אותה לשם ובעצם מכירים לה את הדרך ואת המקום. אנו נחשפים למשפחה בשבט הבדואי, לתווית שהם שמו על האישה כלא שפויה, משהו שלא הוכח בסרט וגם לא נערכה הסתכלות ולא עירוב של שירותי הרווחה. האם האשה באמת אשמה? מי הרג את התינוק? למה בכלל להרוג את התינוק? זה חומר למחשבה אחרי שתצפו בסרט המבוסס על מקרה אמיתי ומשתמש בחומרים אמיתיים מתוך מצלמות המשטרה שנמסרו להפקה על ידי עורך הדין. שיטות החקירה של השוטרים נחשפות לציבור ומאחר ולא נערכה כל חקירה על פעילות השוטרים הציבור הוא שישפוט את התנהגותם במקרה זה.
דבר הבמאית:
https://www.youtube.com/watch?v=1cqsy6kuurg&t=39s
זוהי הצצה נדירה לעולמה של רתיבה, אישה בדואית בת 33 ושל הגברים בחייה: אביה, בעלה והשוטרים הישראלים.
עורכי הדין דוד יפתח ויגאל דותן יפתח שייצגו את האישה הביאו לידיעתי סיפור על תיק החקירה שנפתח באוגוסט 2015, כאשר גופת בנה של רתיבה נמצאה במעמקי באר ליד ביתם. אמו נעצרה ונחקרה על ידי המשטרה 18 פעמים במהלך 21 ימי מעצרה. האישה אינה דוברת עברית, שפת המשטרה, רק ניב בדואי-ערבי ואינה רגילה לנוכחותם של גברים זרים.כל חקירה נמשכה שעות ארוכות ומתישות. הפושעים המסוכנים ביותר אינם נחקרים באינטנסיביות כזו.לא הוגשה תלונה נגד שוטרי מחוז דרום אודות תהליך החקירה. אחוז ההרשעות במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם. אדם שמופעל עליו לחץ, מודה ומשחזר והסיכוי לצאת זכאי בבית משפט הינו אפסי. יש עוד משהו שמעורר תמיהה: הסרט נפתח בשיחת טלפון כשגבר מתקשר למשטרה ומודיע על מציאת הגופה בבור, אך לא נעשה כל ניסיון לאתרו ולבדוק את זהותו ואת מניעיו ומדוע הוטל החשד על האם בחופזה כזאת? קשה להימלט מן המחשבה שהחוקרים הלכו בדרך הקלה והבטוחה שתניב תוצאות מהירות.
רתיבה עזבה את בית משפחת בעלה עם הבנים וחזרה לבית הוריה. נשים בדואיות מסורתיות אינן הולכות בהכרח לבית-הספר (לגיבורת הסרט יש ארבע שנות לימוד בלבד), הן אינן יודעות עברית, הן אינן עוזבות את הכפרים, למעט ביקור רופאים או אשפוז. הן לא בוחרות את בני זוגם אלא מתחתנות במשפחה. אלה סיבות טובות מספיק למצוקה ואי נוחות, קרקע פורייה למחלות נפש רדומות להתפרץ. בכפרים כאלה אין שום קרבה לטיפול במחלת נפש, זו סטיגמה.
הגיבורה היא אישה אמיצה ודמות מעוררת השראה. היא עמדה חזק נגד השוטרים, ישבה שעות בחדרי חקירה ושאבה כוח מאמונתה באלוהים. היא לא האשימה אף אחד מבני משפחתה וסיפרה סודות משפחתיים רק לחברותיה לתא הבדואיות והערביות, מבלי שידעה שהיא מתועדת."אלוהים יודע שאני חפה מפשע", היא אמרה כל הזמן לשוטרים. "אלוהים עומד לצדי והצדק ינצח".כיוצרת הסרט, אינני יודעת מי רצח את בנה. בשבילי היא חפה מפשע, אבל אינני יודעת בוודאות. הרוצח מעולם לא נמצא.
המלצת צפיה
החל מיום ג' 2.7.19 בהקרנות בסינמטקים השונים
ישראל 2019, 65 דקות, עברית וערבית, כתוביות בעברית ובאנגלית
בימוי, הפקה, תסריט ועריכה: זהר וגנר
ליווי עריכה: טל רבינר
צילום: עמיקם שילה, עפרי מרגלית, זהר וגנר, ארכיון משטרת ישראל
פסקול: רונן נגל
מוזיקה: חיים אילפמן
איורים: מאט רוטה