"המערה" The Cave סרט דקומונטרי בית חולים תחת הפצצות

תחזיקו היטב בכסא אתם עומדים להיכנס לתוך בית חולים סודי תחת האדמה, בסוריה במלחמת האזרחים, הנמצא באזור ע'וטה מעל פני הקרקע מופגז מהאוויר ללא הרף, בחומרי נפץ והפצצות כימיות. מטוסים סורים ורוסים מפציצים שם אוכלוסייה אזרחית ללא הרף רק משום שהם מהמתנגדים לשלטון אסד ואינם נמנים על בני בריתו.

למשך שעה וארבעים דקות תיכנסו רגע למה שקורה כאן מעבר לגבול לתוך התופת שכותרתה מלחמת האזרחים בסוריה שקרובה לזה עשור. זה לא רק להכיר את האויב, זה לא רק להבין מהי אנושיות ובני אדם, זה להבין שכיום במאה ה 21  בשנת 2020 הכל יכול לקרות בכל מקום בעולם ושהעולם יעמוד מנגד וימחה אבל לא יהיו צעדים ממשיים.

למשך שעה וארבעים דקות (חוזר) תעקבו אחרי ד"ר עמאני רופאה בת כ30 שהסרט מתמקד בדמותה ובתושייה שלה בבית החולים. תראו בית החולים אליו מגיע זרם אינסופי של פצועים וחולים, ואת מי שלא מסוגלים להגיע, ד"ר אמאני וצוותה יוצאים לבקר בביתם.

הסרט משרטט מהו הכוח הבלתי נכנע של אנושיות בכל מחיר ותחת כל התנאים.

"המערה", הסרט הדוקומנטרי של הבמאי פארס פאייד, שהופק על ידי נשיונל ג'אוגרפיק, זוכה פרס הקהל בפסטיבל טורונטו 2019, עוסק בסיפורה של ד"ר אמאני שחלמה להיות רופאת ילדים, אבל המלחמה הנמשכת בסוריה הכריחה אותה לרדת למחתרת ולטפל במערבולת של כאב אנושי שרק מלחמה יכולה לייצר.

"המערה" סרט דקומונטרי של  נשיונל ג'אוגרפיק העוסק בפועלה של ד"ר אמאני, המתפעלת בית חולים סודי מתחת לאדמה תחת הפגזות ופצצות בזמן המלחמה בסוריה

ישודר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק במהלך 2020

• לצפייה בפרומו:

https://www.youtube.com/watch?v=TaZkwBWuN2A 

כצופה בסרט ( בהקרנה מיוחדת) ראיתי כמה רבדים

מלחמת האזרחים בסוריה

אנושיות,

נושא המגדר (מתייחס ליחסי ותפיסות גברים נשים)

מקומו של אלוהים!

הפחד, כן פחד!

לוגיסטיקה בזמן מלחמה

הסרט לא פותח צוהר לדיון פוליטי ולא עוסק בו

הסרט הזה הוא פצע פתוח ומדמם זה סרט שמטלטל את אזור הנוחות שלך כצופה, זה לא משנה אם הוא קורה בסוריה או בארץ אחרת, עצם זה שהוא קורה כאן אצל השכנים מעורר בכל אחד ביעותים, מחשבות, דאגה , פחד וצמרמורת. ותאמינו לי בסרט הזה הבמאי חסך מאיתנו את כל הזוועות, הדם והגוויות. הוא ערך את הסרט במלאכת מחשבת בהתמקדות על הרופאה ד"ר אמאני עומדת בראש צוות של 130 אנשי רפואה, ומתפעלת בית חולים סודי במערות ובמחילות שנחפרו מתחת לאדמה.

אחת הסוגיות שעליהן מצביע הבמאי היא מעמדה המגדרי של האישה בחברה הערבית הפטריאכלית והתפיסה הערבית הידועה שמקומה של האישה בבית. "אישה לא צריכה להיות מנהלת" אומר אחד הפציינטים, "לא מוכן לדבר עם אישה תביאו גבר, מקומה של האישה בבית" מאידך הסרט מביא את יכולתה לנהל את בית החולים על כל רבדיו.

תינוקות נולדים לתוך מלחמה מטרים תחת האדמה לא מכירים אור יום, לא האזינו לצליל השקט, ילדים נפצעים באופן שבלתי נתפס, ילדים מאבדים הורים, עיירה נצורה ויש בה חולים שלא מסוגלים לקבל טיפול רפואי הולם אם בכלל. לא ראיתי בסרט הזה שום סיוע של העולם החיצון , לא ברפואה, לא במתנדבים ולא באספקה. ראיתי אנשים שאין להם אוכל, נשים שממצב של תת תזונה לא יכולות להניק כי אין! ובית חולים ללא תרופות וללא משככי כאבים או אמצעי הרדמה. אייפון עם מוסיקה קלאסית זה אמצעי הרגעה בניתוח!

ואוכל? סמאהר, אחות בתפקידה בכוח אך גם המבשלת, מסבירה שאפילו הכנת אורז הפכה למסוכנת: "בכל פעם שיש פצצה, אני רצה לצד השני. זה חלק מהבישול. בישול שלפעמים מצליח לפעמים לא, ואין בכלל אמצעי בישול היא מבשלת על תנור אש עם קרשים. וכן ליום ההולדת יש פופ קורן וד"ר סלים אומר "תדמיינו שזו פיצה"

אנשים שואלים אל אללה איפה הוא, תופעה מוכרת, כולנו שואלים בטח בשעות כאלו של מצוקה אבל זה מעורר מחשבות.

הבמאי פארס פאייד (שסרטו "האיש האחרון בחאלב" היה מועמד לאוסקר) מלווה את ההתרחשויות במבטו החודר יוצא הדופן, ומצליח ליצור תיעוד מרתק שהוא גם יצירה קולנועית-אנושית נדירה.

המנהרות המוכרות לנו כל כך כנראה אינן רק נכס של החמאס, הן בשימוש בהרבה מקומות ואם תציצו בסרט למנהרות הן יראו לכם מוכרות. אבל פה בסרט הן מקבלות משמעות אחרת לגמרי, אצלנו מערות או מנהרות איך שתקראו לזה משמעותן ברורה- לקחת חיים ולפגוע בבני אדם. אך כאן תגלו פרשנות אחרת ומנהרות שנחפרו למאין עיר תת קרקעית מספקות מקלט ומחסה לאלו שרק מבקשים לחיות ולהיוולד אין ברירה, כאשר מלמעלה מפציצים חופרים מנהרות תת קרקעיות שהופכות לעיר מקלט ובמקרה שלנו לבית חולים. מפליא איך יש שם חשמל ומים זורמים, מעניין.

שמטוס רוסי מפציץ עולה השאלה הכל כך אנושית "היכן אנשים אמורים להסתתר?" ככה נראה טבח אזרחים חסרי ישע. לחיות מתחת לאדמה זה כמו לחיות בקבר אבל זה מה שיש בכדי לשרוד.

ולשרוד זה עד ההתקפות הכימיות, כשהפצצות לא עוזרות הנשק הכימי כנראה כן מדבר, לצרוח.

"משטר אסד משטר ארור" לא אני אמרתי זאת הד"ר אמרה מול מבול הפצועים חסרי הישע.

הבמאי פארס פאייד נולד בסוריה בשנת 1984. הוא בעל תואר ראשון באמנות אורקולית ובקולנוע מבית הספר הבינלאומי לקולנוע וטלוויזיה EICAR בפריס. הוא ביים וערך כמה סרטים, גם תיעודיים וגם בדיוניים. סרטיו האחרים כוללים את הסרט הדוקומנטרי העלילתי "הבריחה שלי" ותיעודי הטלוויזיה "בין הלוחם בסוריה" ו"הרחבה שוטפת-קרובה ". הוא גם הפיק, כתב יחד וערך את הסרט הקצר עטור הפרסים" יום אחד בחלב ". בבימויו של עלי אליברהים.

ד"ר אמני בלור

מנהיגה טבעית וכשרון לפתרון בעיות, ד"ר אמני בלור בת 29 עמיתיה בחרו בה לנהל את המערה בשנת 2016. כמנהלת, ד"ר אמני מתמודדת עם המציאות החמורה הספציפית לניהול בית חולים בתנאי מצור: מציאת פתרונות לציוד מחסור ברפואה; הגנה על המבנה עצמו על ידי הוספת ביצורים מעל הקרקע והתחתית; ובעיקר הבטחת בטיחותם של המטופלים והצוות. בינתיים המשיכה לעבוד כרופאת ילדים, נטתה לזרם הבלתי פוסק של ילדים חולים ופצועים שנזקקו לטיפול. היא גם סייעה בניתוחים.
ד"ר אמני היא דמות מלאת חמלה מרגיעה את התינוקות והילדים בהם היא מטפלת, והוריהם. היא נלחמת בחזרה נגד השמרנות הפטריארכלית המייעדת נשים כחלשות ונחותות מגברים, ומחויבת באומץ לעמוד בזכויותיהן של נשים לחיות ולעבוד כפי שהן בוחרות. גם היא חיה את אמונותיה, בין אם היא מעודדת ילדות קטנות לראות את עצמן כחשובות ויכולות, או שהיא מציעה משרות לנשים אזרחיות הזקוקות לאמצעי הכנסה.
ד"ר אמני נולדה וגדלה במזרח אל Ghouta המזרחית וסיימה את לימודי הרפואה הכללית שלה באוניברסיטת דמשק בשנת 2012. היא החלה ללמוד את ההתמחות שלה ברפואת ילדים אך נטשה את לימודיה כדי לעזור לתושבי אל Ghouta, שנמצאים תחת התקפה ממשטר אסד. היא החלה לטפל בילדים – במיוחד אלה שנפצעו בהפצצה באזורים נידחים במחוז – בחדרי המיון. היא החלה לעבוד במערה בשנת 2013.
ההתקפה הכימית של 2013 על אל Ghouta שינתה את חייה ואת נקודת המבט של ד"ר אמני כשעבדה בפעולות חילוץ והקלה. היא ניהלה כתבי עת מפורטות אודות הפיגוע והימים שלאחר מכן, וכתבה בבלוג על השפעת ההתקפה על אנשים ועל הסביבה. היא עקרה בכפייה לצפון סוריה בשנת 2018 ומתגוררת כיום בטורקיה.

ד"ר סלים נמור

ד"ר סלים נמור הוא הרופא הותיק ביותר העובד במערה, כמו גם המנוסה ביותר. בימיו הראשונים של המרד 2011 הוא אימץ שם בדוי, סחר, שמשמעותו "סלע". והוא מאוד יציב כסלע שעמיתיו תמיד יכולים לסמוך עליו: רגוע, תומך, נאמן. הוא חבר טוב ויועץ של ד"ר אמני. הוא מבהיר לכולם שהוא מכבד ומאמין בה. הוא גם עובד מקרוב עם סמאהר כשהוא מבצע את הניתוחים הקשים ביותר במערה, תמיד עם מוזיקה קלאסית המתנגנת בטלפון הנייד שלו.
ד"ר סלים הוא מנתח כללי, והתנדב בעבר בהצלה רפואית ובהקלה של קורבנות אזרחיים ממלחמת עירק כמו גם במלחמת לבנון-ישראל בשנת 2006. כשההתקוממות בסוריה החלה בשנת 2011, הוא טיפל במפגינים פצועים ואימץ את שם בדוי סחר כדי להימנע מהזדהות על ידי משטר אסד ותומכיו. הוא היה אחד הרופאים הפעילים ביותר באל Ghouta לאחר מתקפת הנשק הכימי של 2013. הוא סיפק עדות לאו"ם וארגוני זכויות אדם שחקרו את הפיגועים. המצור על מזרח אל-רוטה המזרחית הפריד אותו מאשתו וארבעת ילדיו, שחיו בדמשק בשליטת המשטר. חי כיום בגרמניה.

ד"ר עלאא

דוקטור עלאא שקטה וביישנית. היא סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת דמשק ולמדה בהתמחותה ברפואת ילדים כשההתקוממות החלה בשנת 2011. היא נאלצה לנטוש את לימודיה כשהמשטר השתלט על מרכזים רפואיים באוניברסיטה.  היא התנדבה בבתי חולים שדה והתייחסה למפגינים שנפצעו.  ד"ר עלאא עבדה באל-גאוטה כשהיתה במצור ופנתה לעבוד עם ד"ר אמאני וסמאהר לאחר הקמת המערה.  היא המשיכה את לימודיה ברפואת ילדים בכוחות עצמה כדי להשלים את התמחותה.  כיום היא גרה ועובדת באזור הצפוני של סוריה שנמצא תחת הגנת טורקיה.

סמאהר

האחות סמאהר מלאת חיים, מצחיקה וחמה, היא תרנגולת האם של המערה. היא גם עובדת קשה שיודעת לעמוד מול עצמה. היא סבלה מפגיעת ראש באחת הפיגועים במערה; כתוצאה מכך היא סובלת מאמנזיה חלקית. בדרך כלל היא מבהירה את מצבה עם עמיתיה אך עדיין חוששת עמוקה מפני התקפה נוספת.
סמאהר למדה וקיבלה נסיון בסיעוד מקצועי לפני תחילת הסכסוך הסורי. עם תחילת המרד בשנת 2011, היא ואחותה סייעו בחילוץ מפגינים שנפצעו. כשהמשטר החל לפנות לאנשי מקצוע בתחום הרפואה, גיסיה הפרו-אסד דיווח לרשויות על אשתו, אחותו של סמאהר. סמאהר ובעלה עזבו לירדן בשנת 2012 כדי להימנע ממעצר. אולם עם עליית מספרם של הפצועים הקשים שהגיעו לירדן, סמאהר חשה באחריות לתרום למאמצי הסעד. היא חזרה לסוריה בשנת 2013 והחלה לעבוד במערה.