ארבע תערוכות חדשות במוזיאון ישראל
במוזיאון ישראל, ירושלים ייפתחו ב-4 בדצמבר 2013 ארבע תערוכות חדשות למשך ארבעה חודשים, המציגות נקודות מבט שונות על המפגש שבין גוף האדם, החלל והזמן.
מוזיאון ישראל בירושלים סוגר את השנה עם כמיליון מבקרים, מיליון איש מהארץ ומהעולם שתרבות ואומנות היא אחד מאבני הדרך בחייהם וצורך חיוני.
זה מכבר נסגרה תערוכת הורדוס עם כמאה אלף מבקרים, והמוזיאון מציג תערוכות בסגנונות שונים. ראינו את "צבע פראי", לאחרונה התערוכה של בוטיצ'לי ועוד. התערוכה מעניקה למבקר מטען אינטלקטואלי ומעשירה את עולמו התרבותי .
4X4 כך מכנים את התערוכות החדשות, הן שונות בגודל ובהיקף ובתוכן. אשכול בלתי רציף של אוספים שנאצרו על ידי האוצרים והאוצרות והצוות של המוזיאון שמאחורי המיצגים השונים, כאשר יש קווים מחברים ושונים בין ארבע התערוכות. אולי הן מייצגות את היצירה האומנותית לחליפיות של כולנו, של החומר ש"נותר לעד" בעוד אנחנו רק חולפים בזמן.
לדעתי האישית פרט לתערוכה אחת, השאר במידה מסוימת לפעמים פרובוקטיביות, אולי אחת מהן מאד ביזארית, אולם זו המטרה, לעורר מחשבה על השונות, על גוף האדם, החלל והזמן.
"גדעון גכטמן, 2008-1942" היא רטרוספקטיבה ראשונה לאמן שהיה מחלוצי האמנות הקונספטואלית בישראל ובמשך 40 שנות יצירה השפיע רבות על האמנות הישראלית. התערוכה מציגה עבודות מרגשות, ולעיתים מטלטלות, של גכטמן, העוסקות, בין היתר, בשאלה שהעסיקה אותו רבות: עד כמה אמנות יכולה לשמר את זיכרון האמן לאחר מותו.
האומן מציג את גוף האנושי, במקרה זה שלו עצמו כאובייקט שאפשר ליצור ממנו אומנות והוא מגיע עד כדי הקצנה בעבודתו. החשיפה והתמונות כמו המוצגים עצמם הן לעיתים מטרידות ולא נעימות. הוא משתעשע ברעיון המוות כשהוא מפרסם מודעות אבל על עצמו ברחבי העיר. בתערוכה הוא חושף את העובר עליו בתהליך רפואי ובמקביל מבכה את מות ילדו יותם בגיל 26. שותפות הגורל ב"בילוי" בבתי חולים משפיע על עבודותיו והוא מעביר את החוויה הזו בצורה מצמררת תוך שהוא בוחן את הגבולות בין אומנות לחיים. הוא משתמש במגוון של טכניקות אומנותיות כמו פיסול, ציור, וידאו ועוד והמבקר חש ( לפחות אנחנו) חציית גבולות וקווים מקובלים. לדעתי שיא הפרובוקציה – הן מברשות שיער אדם שלו ושל משפחתו שמחזירים אותנו לאסוציאציות מהעבר של העם היהודי. עבורו אין דבר שהוא קדוש והוא חוצה כאן את כל הקווים המקובלים.
התערוכה מאפשרת מבט מעמיק אל מכלול יצירתו של אחד האמנים הבולטים והמיוחדים שפעלו בישראל. יצירתו המרגשת והמטלטלת של גכטמן נטועה בהקשרים ישראליים ואוניברסליים, אישיים ורחבים, והיא מעניקה לנו פרספקטיבות מרתקות לשאלות הקיומיות המעסיקות כל אדם.
במרכז התערוכה "הוצאו מהקשרם: אמנות איברי הגוף" אוצרת: טניה סירקוביץ
נמצאות כ-200 יצירות אמנות מהתקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו העוסקות באברי הגוף האנושי. תערוכה זו מאפשרת להתבונן בדרך שבה תרבויות שונות (מכל רחבי תבל) מתייחסות לאיברי גוף על פני ההיסטוריה של המין האנושי.
בתערוכה ראינו יצירות אומנות שמייצגות את הגוף האנושי לחלקיו השונים כאשר כל מיצג עומד בפני עצמו. מונחות כאן מנחות מן העולם העתיק אשר שימשו בעיקר לפולחן, כאשר הבקשה לפרי בטן – פריון מהאלים במרכז המוצגים העתיקים.
עיניים, ידיים, רגליים, טורסו – אברי גוף אלה ואחרים מופיעים משחר ההיסטוריה ביצירות עצמאיות של אמנים. יצירות אלו ביטאו על פני ציר הזמן לא רק את תפיסות הגוף ואבריו בתקופה שבה נוצרו, אלא גם תפיסות של תרבות, דת, פולחן ואידיאולוגיות שונות. בעת המודרנית, על רקע זוועות המלחמה מחד ותפיסות אסתטיות חדשות מצד שני, הפך העיסוק בנושא זה רלוונטי מתמיד.
"הוצאו מהקשרם" מעניקה מבט רענן על ההתייחסות אל אברי הגוף בתרבויות שונות מהתקופה הפרה היסטורית ועד ימינו וממזרח ועד מערב. היא כוללת, בין היתר, קמעות מצריים, מנחות אטרוסקית, תשמישי קדושה יהודיים, יצירות אמנות מודרניות ועוד.
ראינו גם יצירות מתקופת הנצרות המוקדמת בצורת איברים הזקוקים לריפוי אותם היו מניחים בכנסיה תוך בקשה לעזרה מהאל או כמנחת תודה.
בתקופה המודרנית היצירות המייצגות אברי גוף אשר איבדו את המשמעות הדתית הפגנית, אך הם מזכירים לנו את סכנת הקיום ואימת המלחמות, וגם את הפחד הסמוי שלנו שמא שלמות הגוף שלנו תפגע.
שונה היא תערוכת "יומן אבק: אמנות ישראלית עכשווית" אוצרת אורחת: תמי מנור – פרידמן.
התערוכה מציגה עבודות של 15 אמנים ישראליים העושים שימוש באבק המקומי, באובך, בחול ובעפר הבנייה הבלתי פוסקת, כחומר גלם ומתבוננים באמצעותו על חלוף הזמן, על תהליכי שחיקה ועל יצירה. האוצרת האורחת: תמר מנור-פרידמן הינה זוכת פרס האוצר לשנת 2013 מטעם משרד התרבות והספורט.
זו תערוכה מפתיעה ומאתגרת המציגה אבק, חול ואובך כחומר שאפשר ליצור ממנו אומנות, או כנושא המעורר את הדמיון. האומנים כולם ישראלים, משתמשים במגוון טכניקות והתוצאה מעניינת. הצופה רואה פעם תמונה שהאומן הצליח ליצור בה תחושה מאובקת, מוזנחת כאילו " מזמן לא ניקו פה" ופעם אחרת הוא נתקל בערמות חול, אבק ואובך ונותן הרגשה כי עוד מעט האבק יפלוש לכל מקום וכולנו נכוסה בו.
החומר הפולשני הזה משמש אותם לחקור סוגיות נצחיות, כגון הזמן ההולך ואוזל, יצירה והתכלות, נוכחות והעדר. בתערוכה מוצגות כ- 45 עבודות מהעשור האחרון, בטכניקות של ציור, צילום, ווידיאו ומיצב.
"מיקה רוטנברג: עבודות וידאו" היא תערוכת-יחיד ראשונה בישראל של אמנית הווידאו והמיצב מיקה רוטנברג המציגה מבחר עבודות וידאו שלה מהעשור האחרון. עבודותיה של רוטנברג משתמשות בגוף האדם בדרכים קיצוניות, פואטיות, משעשעות וביקורתיות. האוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל מציג תערוכת יחיד ראשונה בישראל של אמנית הווידאו והמיצב מיקה רוטנברג. התערוכה כוללת מספר עבודות וידאו המתפרשות על פני עשור של פעילות.
רוטנברג, ילידת בואנוס איירס, למדה אמנות בישראל ובניו-יורק, והיא מתגוררת ויוצרת בניו יורק החל משנת 1998. עבודותיה הוצגו במוזיאון ויטני לאמנות אמריקנית בניו-יורק, במכון לאמנות עכשוויתKW בברלין, במוזיאון לאמנות מודרנית מגזין 3 בשטוקהולם, במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, בביאנאלה במוסקבה, במוזיאון הרצליה ועוד.
האמנית מציגה נשים שאינן כליל היופי והשלמות העוסקות בעבודות רגילות ושגרתיות. בעבודה Tropical Breeeze היא מראה לנו את תהליך הייצור של מוצר יומיומי כמו חבילות מגבונים ריחניות ואת בני האדם שמאחורי המוצר ושאנו לא מודעים לקיומם. האמנית אומרת: "אני אוהבת את הרעיון למדוד את ערכו של מוצר לא לפי "ערכו השימושי" אלא ע"י התהליכים שהושקעו בייצורו וכמות "החיים" שהניחו בתוכו.
בעבודה Julie ישנה צעירה המאתגרת כביכול את כח המשיכה והולכת על ידיה בשלג קדימה ואחורה כשהמצלמה הופכת את התמונה ואז היא כאילו תלוייה בשמיים. התוצאה היא תמונה חלומית שבה פעולה פיזית בלתי אפשרית הופכת לחווית ציפה קסומה.
בעבודה Time and a half אנו רואים מלצרית סינית במסעדה הממתינה ללקוחות, כאשר האמנית מותחת את זמן ההמתנה ומתמרנת אותו. הזמן בו העובדת כביכול "לא עושה כלום" אך מקבלת עליו תשלום מתבטא ברוח המנשבת בשערה של האישה פעם מהר ופעם לאט. יש כאן ערבוב של האמיתי והמזוייף, מציאות ואשליה. הרוח נוצרת ע"י מאוורר, תמונת הכפר הסיני מאחור היא תמונת פוסטר וצורות אקזוטיות מצויירות על הציפורניים של האישה.