החלטנו לבלות חופשה בירושלים, לספוג מהאווירה, לטעום את טעמיה, להרגיש את הרוחניות ולפסוע בין שביליה. היום שלנו היה עמוס בכל אלו, פסענו, הלכנו ואפילו עשינו סיור וירטואלי בבית המקדש במוזיאון המוסיקה ואכלנו, אכלנו מצוין. ואז הגיעה שעת הנשמה כי אין לך יותר נשמה ושמחה מאשר המוסיקה השורשית, כזו שעושה לך רצון לבכות ולהתרפק על העבר, מאשר מוסיקת הכלייזמרים הזו שקיימת במזרח אירופה כבר כאלף שנות דור ומשמחת חתן וכלה, איש ואשה ועם, העם היהודי.
כמה שזה נשמע מוזר, באנו מראשון-לציון לירושלים לשמוע את הכלייזמרים והנה הסתבר לי שהם היו בעירי ראשון-לציון, לא הכרתי אותם קודם. כלייזמרים אומר לי פסטיבל בצפת וצפת רחוקה ממני (למרות שבת הזקונים שלי נולדה שם).
מה שעוד נשמע מוזר זה שההופעה הייתה עם חנן יובל ומאיה אברהם, בשבילי חנן יובל זה ארץ ישראל, מאיה אברהם באופן מפתיע באה גם היא מראשון-לציון, מפלאי העולם הזה. מאיה אברהם מגיעה יותר מהצד המזרחי אבל הארץ ישראלי המובהק עם עבר בלהקה צבאית וקולה ענוג. הפליאה שלי הייתה על החיבור הזה, איך החסידים הללו שמקפצים בשמחה אין קץ לה מתחברים עם ארץ ישראל והם מתחברים כי תזמורת הכלייזמר הישראלית יכולה להפיח חיים ושמחה בכל שיר ובכל סגנון כי זו אולי גם מהות קיבוץ הגלויות שלנו.
אינני מכיר את החברים בתזמורת, לא הצלחתי לגלגל גוגלים וללמוד ולהכיר וגם אין צורך כי על הבמה הם כל אחד לחוד וכולם יחד כמקשה אחת, הם ממש תזמורת פצצה.
הנגן הראשי הוא נגן הכינור, גרשון לייזרסון, צנוע אך מוכשר, אשר סיים את האקדמיה למוסיקה בתל אביב ומעולם המוסיקה הקלאסית עבר לביצוע מוסיקה יהודית ממזרח אירופה – הכלייזמר ולה בחר להקדיש את חייו. דרך הנגינה הגיע גם החיבור ליידיש ומסתבר שהוא לא ידע יידיש מהבית אלא הלך ללמוד יידיש באוניברסיטה העברית.
הוא הקים את התזמורת מתוך תקווה שהתזמורת תהפוך בקרוב מאוד לתזמורת הייצוגית של מדינת ישראלית בתחום ביצוע המוסיקה היהודית ממזרח אירופה. בינתיים הם מופיעים בפסטיבלים, ערבי תרבות וקונצרטים.
לי יצא לשמוע אותם בבית אביחי בירושלים שהוא מרכז רוחני ליצירה ישראלית יהודית. אני מודה, צר עולמי כעולמה של נמלה, אני לא מכיר את ירושלים, אני מסקר ארועי תרבות בסוזן דלל, בהיכל אומנוית הבמה הרצליה ובתל אביב באופרה, ברקאנטי במוזיאון תל אביב ובהיכל התרבות בראשון לציון ואולי גם רחובות. מעולם לא יצא לי להשתתף באירוע על כסאות פלסטיק שבקושי נושאים את משקלי, בצפיפות אדירה וקהל כשהאיש מאחורי דרש שאפסיק לצלם. המזל שלי שהתזמורת עשתה כל כך שמח וכל כך טוב שלא שמתי לב, הנמכתי המצלמה ואת התוצאות רואים בצילומים ובסרטים, אבל לבית אביחי עם כל הכבוד כנראה שבגלגול הזה כבר לא אשוב.
הסתבר שהשילוב של חנן יובל ומאיה אברהם עם כל הנוסטלגיה היה הרמוני עם התזמורת הזו והביצועים היו מרגשים וממש לא הצטערתי לרגע על הצפיפות כי השירה והמוסיקה הזו זו התמצית הרוחנית של להיות יהודי-ישראלי שאומרים: מוכרחים להיות שמייח!
הערה:
בית אביחי הוא הריאה הירוקה של התרבות בירושלים – אולי הגוף היחיד בעיר הזאת שבאופן עקבי מעלה מופעים והפקות, תומך באמנים ומציע הופעות בחינם או בעלות סמלית והכל תוך יחס הוגן וישר כלפי האמנים ועל כך יבואו על הברכה.
